חשבתי שכך נהוג, לריב עם החותנת
נישואים בתחילת גיל 30 היו מבחינתי כורח המציאות. לא ברור לי למה בחרתי בדרך ההיא, הרי יכולנו סתם לנסות לחיות ביחד, ליהנות, לפחות עד או עם הילדים. היה לזה יותר סיכוי מאשר הסט הפולני שהלבשנו על עצמנו, כמו ללבוש מעיל פרווה של חיה שעוד לא מתה באמצע הקיץ, על חוף הים
הגיע אלי חבר, לא מאוד קרוב, אבל מספיק פתוח וסומך בשביל לחלוק איתי. הוא רוצה ללכת ממנה, סימני הקשיים שעברו חרצו עמוק מדי, לטענתו. הזכרתי לו שהיא העוגן שלו, הבסיס. אמרתי לו שראיתי אותו לפני שהיא באה, ואחרי. עכשיו זה הזמן הכי שמח בחייו, היום זה נראה לו אולי מובן מאליו, השקט הזה שהוא נמצא בו והסדר, אבל זה לא מובטח לו לתמיד. הוא לא הבין לגמרי, אבל הסכים להקשיב.
שלושה ימים רבתי עם חמותי לשעבר על עניין "קציצות הכבש" בתפריט לחתונה, רק אחר כך הבנתי שהיה מדובר בכלל בעניין עדתי נטו. ואני חשבתי שכך נהוג, לריב עם החותנת. האמנתי שזה אומר שאני מקבל אותה ורוצה אותה בתוך החיים שלי. היום הייתי הולך על תפריט חלבי, או נותן לה להחליט בעצמה.
טלטלת הגירושים עם הילדים, יהיה אשר יהיה המסלול בו בחרת - "הידידותי", או "גישור ופישור", או "מלחמת רוז ברוז" - עלולה לשבור לך את הדרך אל השקט ולהסיט אותך ממסלולך לכיוונים מפתיעים, לא בהכרח לטובה.
מצד שני, אם תעבור כמעט בכל רחוב עגלה עם סוס של אלטעזאכען שיצעק בקולי קולות "כל מי שלא מרוצה מחיי הנישואים שלו שיעלה עכשיו", לא יהיה מספיק מקום בעגלה.
הגירושים שלי, עם כל הקושי הרב, תרמו לי לא מעט במסע שלי. גם במסעי כמחפש אהבה ומסרב להתפשר (יש יגידו - להתעורר) וגם במסע הבסיסי כאדם, בודד, לאו דווקא זוגי. ואפילו במסע אל סיום תשלומי המשכנתה.
"זה לא עניין של בגידות, אין כאן בגידה"
מצאתי את עצמי מפרגן לו, לחבר שרוצה לברוח מאשתו, את הקשיים של חיי הנישואים שלו. ניסיתי לשאול, להבין. "זה לא עניין של בגידות, אין כאן בגידה", טען בתום. אפילו לא חייכתי.
אני לא מבין גדול בהצלחות של חיי נישואים, למרות שניסיתי פעם אחת. בדרך כלל אני משתדל לנסות כמעט כל דבר לפחות פעם אחת.
מלצרית אחת ניסתה לשכנע את הבן שלי לטעום שוב משהו שהוא ממש לא אוהב לאכול, למיטב זכרונו. היא הסבירה לו שבענייני אוכל, חייבים לנסות פעמיים לפחות, הואיל והמצב הנפשי והמקום יכולים לשנות את הטעם. הוא סירב בתוקף. אולי זה עניין של גיל.
באהבה ניסיתי פעם, פעמיים, זה לא עבד בשתי הפעמים, מאותן סיבות. מקום שונה, מצב נפשי שונה, גיל שונה, אותו כישלון.
נישואים, לפחות אז, כשהחלטתי לבצע את הניסוי ההוא, היו כורח הגיל והמציאות, כך חשבתי. משם באתי, מתחילת גיל ה-30. טעות של מתבגר. עד היום לא ברור לי למה בחרתי בדרך ההיא בניסוי ההוא. יכולנו סתם לנסות לחיות ביחד, ליהנות, לפחות עד או עם הילדים. היה לזה יותר סיכוי מאשר הסט שהלבשנו על עצמנו. הפולני. זה היה כמו ללבוש מעיל פרווה של חיה שעוד לא מתה באמצע הקיץ, על חוף הים.
היום נראים לי הנישואים כמו פתח שהולך ומתרחב, נקודה המאפשרת למשפחה הגרעינית להיכנס לך לתוך החיים. אם זה בסדר לך, או אם הם משפחה נחמדה, ברוכים הבאים, "שבו, אולי תאכלו משהו..."
משפחה במשפט:
"יש צלע שלישית בנישואינו - אמו של בעלי"
עו"ד בני דון-יחייא
"אני מעוניינת להתגרש בעיקר בגלל אמו של בעלי. היא חשובה לו יותר ממני ובגללה הוא מוכן לוותר עלי ועל הילד. מה לעשות?" עו"ד בני דון-יחייא מכניס את הראש למחלוקות חמות בין כלות לחמות ומזכיר גם את אלמנט "המדור השקט"
יש תקופות שאני חסיד של המשפט "לא מתחתנים עם מי שאוהבים באמת, לא עושים לו/ה את זה". האומנם? האם מוסד הנישואים נכשל? אולי רק הבחירה לקתה בחסר, שלה או שלי, או הביחד, אולי זה סתם עוד כישלון אישי לרזומה? אולי בכלל זה קרה כי הייתי חייב לנסות גם את זה לפחות פעם אחת? אני מקווה שהמלצרית ההיא, שלא הצליחה לשכנע את הבן שלי, סתם דיברה.
אבל נחזור לחבר שלי. הרגשתי שאני באמת מאמין ששווה להם לנסות. אני אפילו לא מכיר אותה, ראיתי אותה רק דרכו במהלך השנים, ואהבתי את מה שראיתי, ופתאום נהיה לי חבל. הרגשתי צורך לשכנע אותו שינסו לפחות טיפול זוגי או משהו. הוא כמעט השתכנע.
נכשלנו בניסיון להחיות את המתים
פעמיים ניסיתי את זה, טיפול זוגי. ללכת לצד שלישי, לנסות "לנתב את הריב", לאפשר דיאלוג. בשתי הפעמים זה היה מאוחר מכדי להחיות את מה שהרגנו במו ידינו. נכשלנו בניסיון להחיות את המתים.
הריב הזה, למדתי, הוא ריב בסיסי אחד ויחיד, שבמהלך השנים מקבל צורות שונות, החל ממגוחכות ביותר, כמו המקום של מברשת השיניים, ועד לריבים כבדים. ריבים שנגמרים בגירושים.
זה אותו ריב, בגלגוליו השונים. לקח לי הרבה שנים ללמוד לריב, היו לי גם קשר או שניים נטולי ריבים לחלוטין. זה לא אומר שהוא לא היה שם, בתחפושת, הריב המסתתר. הסוג הזה, אגב, הוא הכי מסוכן.
אם הצלחתם לזהות אותו, את הריב הזה, לסמן אותו, שניכם יחד, תוכלו להתמודד איתו. אם אתם באמת מסוגלים לוותר, אבל לוותר ממש, לא רק כמס שפתיים, תוכלו להמשיך מעבר, מעבר למילים, מעבר לאגו, עד שהמוות יפריד ביניכם. אני בינתיים רק מתאמן על זה. קל להגיד.
הניסיון למסד את האהבה, פתאום זה נראה לי דווקא רעיון טוב, מסגרת שמאפשרת "סדר" במקום שהוא לא באמת נחוץ וגם הכי בלתי אפשרי, באהבה.
השאלה כמה זמן זה יימשך רלבנטית בכל מפגש, בכל מערכת יחסים שנוצרת. התשובה, כך נדמה, משתנה ממקרה למקרה.
למדתי על קשרים שמגדלים את הפרידה בתוכם, מרגע היווצרותם, זה רק שאלה של זמן עד שזה יפרוץ כמו כל מחלה או קלקול. ויש קשרים שלא קורה בהם כלום יותר מדי, וגם זה לא מעט. ויש כמובן קשרים נדירים, מוצלחים. יש לי בסביבה שניים-שלושה זוגות מעוררי קנאה.
הכרתי קשרים שנגמרו "פתאום", בקול תרועה רמה או בקול ענות חלשה, בעצם בלי סיבה שאפשר ללמוד עליה ולהפיק לקחים באמת. חבר קרוב אחר לא יכול להסביר למה היא הלכה, הוא באמת לא ידע. האמנתי לו. אין תשובה אחת לכמה זמן זה יימשך, או אולי השאלה לפעמים הופכת להיות - איך זה יימשך?
חונכנו לאלוהים אחד, בית אחד, בן זוג אחד. יש משהו מאוד מפתה במונוגמיות, יש חיות שמצליחות לשמור על קשר זוגי אחד לאורך כל החיים. בני האדם, אני למד, לפעמים הם חיה, אפילו רעה, לרוב הם סתם "עוד חיה" בטבע הזה שמסביב. וכמו בכל ריבוי של פרטים, חלקם מתאימים להגדרה במדויק, וחלקם לא.
בנישואים אין "אחריות יצרן", יש אחריות אישית, מלאה. כל אחד אחראי ב-100% על ה-50% שלו. ובנוסף לכל הצרות, בשביל שזה בכלל לא יהיה מתמטי, אי אפשר לחשב את זה. קשרים זוגיים טובים לעולם אינם סימטריים, כולם כמו מספרים ראשוניים, מתחלקים בעצמם ובאחד.
אולי בגלל זה, לפעמים הקשר מסתבך, כמו כל חבל או חוט עם שני קצוות שהוא בכמות גדולה, או ארוכה, במיוחד לאחר שפתחת את החבילה החדשה והחוט הולך מתפזר ומתפלנטר.
לא במקרה יש מנהג יהודי הקובע שנערה המסוגלת לפתוח סליל צמר מסובך לגמרי, מלא קשרים בלתי אפשריים, היא ורק היא כבר בשלה לנישואים.
לפנייה לכתב/ת 
מי יודע להתיר את הפלונטר?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
