מדוע אין לבני האדם פרווה?

אי נוכחות השיער, כמותה ההליכה על שתיים, נחשבו מאפיינים אנושיים מובהקים שתכליתם היתה להבדיל בינינו לשאר החיות. הנה מצא הבורא להעניק לנו פה חסר ניבים חדים, מיתרי קול לדבר בעזרתם, מוח גדול לזכור בו פרטים רבים, ואגודל לשמש כעזר לאחיזת כלים. אולם, אז גילה חוקר טבע אנגלי שאין בורא ואין תכלית, וכל התכונות שלנו אינם אלא פרי התפתחותה של אבולוציה ארוכה ולא מעשה הבריאה. מן היום ההוא החלו הבריות לשאול עצמן למה אבד שיערן במרוצת הזמן.

היפותזת הברירה הבין-זוויגית (Intersexual selection hypothesis)

 צ'ארלס דארווין החזיק בדעה שהיעדר השיער אצל האדם הינו חיסרון מובהק, לבטח בימים קרים מאד, ואפשר שרבים היו סבורים כמותו, אולם בניגוד לאחרים מוטל היה על הוגה 'הברירה הטבעית' ליישב עובדה זו, שלכאורה סותרת את התיאוריה שלו. הרי אם גוף שעיר הוא בגדר יתרון בלבד, לא היה מאבד האדם את פרוותו במהלך האבולוציה, וכידוע לא כך הוא הדבר.

אז מדוע משמר המין האנושי מצב לקוי שכזה? לפי דארווין נתפש העור הנשי החלק בגדר קישוט, ולכן נמשכים הזכרים באדם לנקבות חסרות שיער, ומאחר שהגבר הוא אשר בורר את האשה לרבייה, התפשטה תרתי משמע תכונה זו בקרב אוכלוסיית האדם מן האמהות לצאצאיהן. מחד, בניהן יעדיפו כמו אבותיהם בנות זוג בלתי שעירות, ומאידך בנותיהן תהיינה חסרות שיער.

ב'מוצא האדם' הדגים דארווין  לקוראיו כי לא רק אצל האדם עוברות בתורשה תכונות מסוימות חרף השפעתן השלילית על כושר השרידות. למשל, ישנם מיני עופות רבים כגון הטווס ההודי שבהם בוחרות הנקבות בזכרים בעלי זנב ארוך ומסורבל במקום בבעלי זנב קצר, אף על פי שזנב שכזה מפריע לנושאיהם להימלט מטורפים בשעת סכנה. לפיכך, למרות שהפרווה מגנה גם מפני חתכים בעור, חשיפת דלקות לסביבה החיצונית, עקיצות יתושים וקרינה אולטרא-סגולית, פועלת כנגדה סלקציה לא פחות חזקה מן הברירה הטבעית, היא הברירה הבין-זוויגית.

לנוכח השערתו זו של דארווין  צצות ועולות תמיהות רבות. הרי ההתקשטות המינית מופיעה בחיות אחרות רק אצל אחד הזוויגים, ואילו אצל האדם היא מופיעה גם בזכר וגם בנקבה. ביצורים אחרים, כאשר הנקבות הן המקושטות, הזכרים הם אשר לרוב מטפלים בצאצאים, ולא כך אצל האדם. כמו כן, ההתקשטות המינית היא בדרך כלל עונתית, ואילו בקרב במין האנושי מדובר בתופעה קבועה.

עם זאת, גם לא ברורה משיכת האדם להיעדר שיער בקרב בני מינו, על רקע סלידתו מחוסר כסות שיער או נוצות אצל חיות אחרות. האדם הרי נרתע מזנב החולדה חסר השיער ומתענג ממראה זנב הסנאי השעיר, וגם סבור שראשה הקירח של העזניה הינו מכוער בעוד שעגור הכתר מצטיין ביופיו. בנוסף לכך, איבוד שיער אצל האדם מעיד בדרך כלל על התרופפות הבריאות ולאו דווקא על נעורים וחוסן גופני.

ההיפותזה של האדם הניאוטני (Neoteny hypothesis)

לפי חסידי התיאוריה הניאוטנית, המין האנושי מאופיין בפיגור כללי בקצב ההתפתחות, ואינו אלא תבנית בלתי בוגרת של קופי אדם. כלומר, בני האדם מתבגרים לאט יותר מיתר הפרימטים, והם שומרים על כמה מן המאפיינים של קוף אדם צעיר כל חייהם. למשל, הפנים השטוחות או חוסר השיער המאפיין עובר של קוף אדם.

סטיבן ג'יי גולד חקר במדוקדק את הניאוטניה, וגילה כי זו אינה שומרת בהכרח על כל המאפיינים המוקדמים של קופי אדם, אבל היא מספקת מנגנון המאפשר את שמירתם, אם יש בהם כדי לתרום לכושר ההישרדות בבית הגידול. לדוגמא, הן עובר של קוף אדם והן תינוק אנושי הם בעלי רגליים עקומות, אבל הברירה הטבעית אינה מאפשרת לתכונה זו להישמר בחיי הבוגר. מכאן, שאילו היעדר השיער היה מקטין את סיכויי ההישרדות, היינו נשארים שעירים, וסברה זו לפיכך מנוגדת לדעתו של דארו'ין.

היפותזת הצייד האדיר (Hunting hypothesis) 

רוברט ארדרי (Robert Ardrey) וחסידיו טענו במסגרת התיאוריה שלהם לגבי התפתחות המין האנושי, כי אבותיו הקדומים של האדם הנבון היו ציידים בסוואנה האפריקנית, ובניגוד לפרימטים צמחוניים שלא נזקקים לרוץ מהר, חייב היה האדם הקדמון לאבד את שיערו כדי שגופו לא יתחמם יתר על המידה במהלך המרדף אחר הטרף, וגם משום שכסות השיער היתה מפריעה לו לצנן את גופו מחדש.

לתיאוריה עצמה ולהיפותזה זו הנלווית אליה ישנן חולשות רבות. לפי ארדרי, הזכרים היו הציידים, ולכן מצופה בתרחיש שכזה כי דווקא הזכר יאבד יותר משערותיו לעומת הנקבה, אולם במציאות ההיפך הוא הדבר. כמו כן, לא רק אוכלי הבשר מחויבים לרוץ מהר, אלא גם הצמחוניים הניצודים, ועל כן נשאלת השאלה מדוע אלה לא איבדו את שיערם. מלבד זאת, כסות השיער מהווה הן הגנה מפני קרני השמש ביום והן מפני הקור בלילה, וכידוע, בסוואנה עשויים הלילות להיות קרים למדי, כך שלא ברורה התועלת הקיומית באיבוד השיער.

היפותזת קוף האדם של צהרי היום (Sun's mid-day heat hypothesis) 

על סמך השערה שלא אוששה עד כה, ולפיה מוחם של קופי אדם רגיש יותר לעליית הטמפרטורה מאשר מוחם של פרימטים אחרים, מוצע כי הפחתת השיער הינה אדפטציה לתנאי האקלים החם בסוואנה. הנתלים בהיפותזה זו סבורים משום מה שחיה הרגישה לטמפרטורה גבוהה תבחר להתמחות בחיפוש מזון דווקא בשעות הצהריים החמות, במקום לעשות כן בלילה הקריר, אולם זו אינה החולשה היחידה: מדוע כשנדד האדם לאזורים קרים בצפון אסיה ובאירופה, לא השיב את עטרת שיערו לקדמותה, אלא הסתפק בהחלפת צבע עורו בלבד? מלבד זאת, ישנה גם אפשרות שאם קוף האדם בסוואנה נזקק להגנה טובה יותר מפני קרני השמש, היה שיער גופו צריך להתארך ולא רק להתקצר.

יסוד ספקולטיבי נוסף הוא ההנחה הרווחת למדי כי גוף שעיר יתקשה לאבד חום. לכאורה, בני אדם שמסירים מעליהם את הבגדים ביום חם מרגישים קרירות. ברם, בעלי חיים מסוימים ובהם האדם מונעים התחממות יתר של הגוף על ידי הזעה, ובניגוד לסברה שיעילות ההזעה עולה בהיעדר פרווה, הרי שכבר ולדימיר סוקולוב (Vladimir Sokolov) מצא כי לחות דווקא מתאדה מפרווה במהירות כפולה ממהירות התאדותה מעור חלק.

היפותזת הקוף המימי (Aquatic ape hypothesis) 

יעילותה של פרווה כחומר בידוד נמדדת לפי יכולתה לכלוא שכבת אוויר בסמוך לעור. כאשר הפרווה נרטבת אצל יונקים יבשתיים, נפגמת היכולת הזו והפרווה מאבדת את ערכה כמבודדת. לפיכך, השיער מיותר עבור יונק שוכן מים. בכותבו על יונקים אקווטיים כמו לווייתנים ותחשים כתב דארו'ין, כי אלה גם איבדו את שיערם כדי שתתאפשר להם תנועה חלקה יותר במים, ובהיעדר השיער אין כדי לגרום להם איבוד חום, שכן המינים המאכלסים את האזורים הקרים מוגנים על ידי שכבה עבה של שומן.

לדעת איליין מורגן (Elaine Morgan) האפשרות הזו יכולה להיות רלוונטית גם לגבי האדם. היא סבורה שאבותיו הקדומים של האדם התפתחו בסביבות מימיות למחצה, ולכן איבדו את שיערם. לגרסתה, שערות הראש נותרו כמגן מפני השמש באקלים החם של הפליאוקן, וכרשת ביטחון שהתינוק נאחז בהן כדי לא לטבוע. ברם, היונקים האקווטיים הגדולים ביותר הם גם העירומים ביותר, ולכן יש הסבורים לפי יחס זה שגופם של אבותינו הקדמונים היה קטן מכדי ששיטת איבוד השיער תהיה הפיתרון היעיל ביותר עבורו לצורך החיים במים. עם זאת, אין עדיין כל הסבר מדוע השיער ששרד על הגוף בימינו, ואף יותר מכך, השיער של תינוק בן יומו, מפוזר בתבנית שונה מן הפרווה של כל הפרימטים האחרים, אך מותאם לתבנית השלוחה של מים הזורמים על הגוף.

ההיפותזה האלומטרית (Allometric growth hypothesis) 

בשבתו במעצר בית של האינקוויזיציה טען גליליאו גליליי בשנת 1638, כי עצמותיהן של חיות גדולות צריכות להיות עבות יותר ביחס לאורכן, לעומת חיות קטנות יותר. גדילה לא פרופורציונית זו של חלק גוף אחד ביחס לאיברים אחרים נקראת גדילה אלומטרית. אנליזה אלומטרית של צפיפות השיער בפרימטים העלתה השערה חדשה לגבי היעדר השיער. היא גילתה, שלקוף הגדול פי שניים מקוף אחר, אין שיער בכמות כפולה לכיסוי שטח הפנים הגדול יותר של גופו. אצל המרמוסט, הקוף הקטן ביותר, גדל השיער בצפיפות רבה, ואילו אצל קופים גדולים ממנו, קטן מספר השערות ליחידת שטח של עור.

לפי ההיפותזה האלומטרית היו בין כה וכה ההומינידים הראשונים מדוללי שיער מפאת גודלם, ועורם החשוף היו מוגן פחות מפני החום הישיר של השמש. לפיכך היה עליהם לפתח שיטת צינון דוגמת הזעה, וזו כל כך התייעלה בסופו של דבר, עד שבני האדם יכלו לוותר על שיער הגוף באופן כמעט מוחלט. הזקן הגברי נובע מהשפעת ההורמון הזכרי אנדרוגן, השיער בבית השחי וסביב איברי הרבייה נועד ללכוד את פרומוני המין, שיער הראש מגן על הגולגולת מפני חבלות וכנגד התקררות, ואילו תפקיד הגבות הוא להגן על העיניים מפני אגלי הזיעה היורדים מן המצח, ולשמש גם כאמצעי הבעה בתקשורת בין פרטים.

ברם, השערה מעניינת זו מתעלמת משתי עובדות. האחת, כסות השיער מהווה עבור היונקים נכס רב שימושי, ואינה הופכת למיותרת רק בגלל שוויסות החום החל להתבצע בדרך חדשה. השניה, צפיפות נמוכה של שיער בכל סמ"ר אין פירושה בהכרח פחות כיסוי. לגורילת ההרים, למשל, יש פחות שורשי שיער מאשר קופים קטנים יותר, אבל היא אינה עירומה; כיסוי הפרווה שלה, כידוע, הוא שופע במיוחד.

ההיפותזה של הטפילות (Ectoparasites hypothesis) 

דארווין  דן בהשערה כי פרימט חסר שיער משמש מקום מחסה פחות נוח לקרציות ולטפילים מזיקים אחרים, ודחה אותה מפני שקופים אחרים נתקלים באותה בעיה, אבל אף אחד מהם לא נזקק לאמצעי קיצוני כל כך כמו איבוד השיער כדי לפתור אותה. בדורות האחרונים גם נתברר שריבוי הטפילים המצויים בשיער דווקא משמש לתועלתם של הקופים. הסרת הטפילים (grooming) זה בידי זה מהווה את הדרך העיקרית ליצירת קשרים חברתיים בקרב הפרימטים העילאיים.

אפשר שאם היו נעלמים בבת אחת כל אותם טפילים, היו כנראה מתפוררות בעקבות כך גם להקות הקופים. אולם, המבנה החברתי של האדם הקדמון השתנה לחלוטין מזה של קופי האדם מאז הפך להיות צייד. הוא כלל אינו מתבסס עוד על ליקוט כינים או קרציות, אלא בעיקר על קבוצת גברים המשתפים פעולה ביניהם ויוצאים יחדיו לצוד חיות גדולות עבור משפחותיהם.

המסתייגים מקביעתו של דארווין טוענים כי באזורים טרופיים עלולים טפילים להוות סכנה בריאותית לחיי היצורים. ידוע גם כי בעלי חיים עם שיער קצר מאכסנים פחות טפילים מאשר חיות שעירות יותר, ואף נהיר לכול כי קל להסיר טפילים מעור חלק מאשר מגוף שעיר. מלבד זאת, לאחר שגילה האדם את היכולת להפיק אש, ולא נזקק רק לשיער כדי לשמר את חום גופו, בהחלט יכלה להתפתח ברירה כנגד הישארות שיער מיותר על הגוף.

מנגד, יש הטוענים כי איבוד השיער בתור אמצעי להפחתת טפילות, אינו רק קיצוני כי אם גם לא יעיל. את פרעוש האדם, למשל, כלל לא מרתיע המחסור בשיער. אלא שטענה זו אינה כה מדויקת. מכל הפרימטים רק האדם הפך להיות מאכסנם של פרעושים, אולי משום שהמין האנושי חי במקומות מחסה קבועים, והרי הפרעושים נזקקים לבעל חיים השב למאורתו על מנת שיוכלו להשלים את מחזור חייהם. קרוב לוודאי שהטפילים האלו היו אך מפיקים רווח רב אם האדם בקרבתם היה גם שעיר יותר. העובדה שנשים הן בעלות עור חלק, היא אולי משום שהן שכנו זמן רב ביותר במערות מאשר הגברים שיצאו לצוד. מכיוון ששהו כל הזמן בחברת הטפילים, נבררו רק הנשים הפחות שעירות במהלך הדורות.

ההיפותזה של הסביבה התת-קרקעית (Hollow Earth hypothesis) 

עד המאה ה-20 התהלכו סיפורים מרתקים על כך שכדור הארץ הוא למעשה חלול, ואפשר שהתקיימו בו חיים מקבילים, הן על פני היבשה והן מתחת לה. ואילו האדם בילה חלק מתולדותיו בתקופות קדומות במערות ענק שלא נראה בהן אור השמש, ורק לאחרונה הגיח מן האפלה, התיישב על הקרקע והחל לעבדה. כך בכל אופן מוסבר המועד המאוחר יחסית של התפתחות החקלאות בתרבות האנושית.

אומנם ידועים יונקים המצויים בסביבה תת-קרקעית שאיבדו את שיערם דוגמת המכרתן העירום - מין של חולד החי במושבות, אולם לפי שעה שולל המדע את הסברה עתירת הדמיון על כך שכדור הארץ חלול, ולפיכך גם את ההשערה המרתקת שבני אדם קדמונים חיו בתוכו בעבר הרחוק. אלא שהמדע אינו תורה ממעמקי הר סיני, ושם, במחילות הגדולות, ישנם יצורים בעלי פרצופים אנושיים אשר בהחלט סבורים אחרת.