הילד מחרפן אותך? אל תדאגי, המומחים אומרים שזה טבעי

את התיכון סיימתי לפני אי-אלו שנים, ואת ספסלי האוניברסיטה חבשתי אי-אלו קדנציות – אבל בית ספר כזה עוד לא עשו לי. לא כמו שבן השלוש וחצי עושה לי בזמן האחרון, ועוד יום-יום. ואני, אחת שלא מפחדת מהמילה לימודים, מוצאת עצמי שוב ושוב נלחצת מול מבחני בגרות באימהות: שורה של טסטים קטנים ומאתגרים, שבאמצעותם בודק הפעוט בכל פעם מחדש את מחויבותי לכללים ואת דבקותי בגבולות שהצבתי מולו.

גם הגננת הנערצת שלנו, רונית, שמה לב להתנהגותו המרדנית. "הוא שוב קפץ שלב התפתחותי", היא מסבירה בדידקטיות הנעימה שלה את מה שמצית שוב ושוב סכסוכי גבולות בבית ובגן הילדים. "זה נורמלי. אין מה לעשות, אלא לזרום עם זה בשלווה". וכך, כמו אמא קנגורו שאומרת כן לגורו, אני שמה מבטחי ברונית (ובאלוהי ההתפתחות) וממתינה בסבלנות, בין התקף זעם להתקף זעם, עד יעבור זעם.

מומחים: גבולות ברורים ועקביים

אני זורמת. יש לי ברירה? אני מניחה שבנוסף ל'הסלמה' ההתפתחותית, עובר הבכור גם סוג של משבר לאור העובדה שעליו להסתגל לשינוי מרתק בביתנו: אחיו הקטן הופך לאט-לאט, אך בהתמדה, משתוקי קטן וסקרן, לתינוק פעיל ודברן. אני מתנחמת בכך שהמומחים, אותה ישות נעלמה הנשלפת בעיתות מצוקה מהאינטרנט ומספרי ההדרכה הרבים לגידול ילדים הנערמים בביתי, טוענים בביטחון ש"זה בסדר".

הם טוענים שגם אם בטווח הקצר הצבת גבולות היא עסק לא נעים ואף דרמטי, שבמהלכו הפעוט מוחה נמרצות, צועק ומשליך את עצמו שוב ושוב על הרצפה (ורצוי במקומות ציבוריים) – הרי שבטווח הרחוק, אם הגבולות ברורים ועקביים, מדובר בתהליך חיובי, שעוזר להתפתחות התקינה של הילד.

חכמינו: גידול בנים קשה

נכון שאת "101 עצות לגידול פעוטות" אני שולפת מהמדף מהר יותר מאשר את התנ"ך, אבל הרי אי אפשר בלי ארון הספרים היהודי. וכך, חיזוק בלתי צפוי לדברי המומחים דלעיל, מצאתי בחוברת שהוציא משרד החינוך לרגל יום המשפחה תשס"ז. שם נתקלתי בציטוט מתוך "אוצר המדרשים", פרק י"א, איתו הזדהיתי לחלוטין: "לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה ולהדריכו על הדרך הישרה, ואף על פי שטורח גידול בנים קשה עד מאוד, אפילו כך אל יתרשל בו, ואם עשה כן, אשריו וטוב לו, ושכרו הרבה מאוד". אני חושבת שגם חכמינו דיברו קודם עם רונית.

AXN והופ הורים: בלונדון היאוש יותר נוח

זו לא הפעם הראשונה, ומן הסתם גם לא האחרונה, שמתעוררות אצלי בבית שאלות הנוגעות לחינוך דור ההמשך. העולם שלנו כל-כך מורכב כיום, עד שלפעמים נראה לי שלגדל ילדים זה סוג של ספורט אתגרי, מהסוג שמראים בערוץ AXN.

נכון שזה לא ארבע-על-ארבע, אבל זה בהחלט אחת-על-שניים. למזלי, עומדים לרשותי כלים רבים שאמורים לעזור לי במשימה הזו: אתם כבר יודעים שאני מקפידה לעיין באופן שוטף במדריכים המעולים הגודשים את ביתי, שגם אם לפעמים סותרים מעט האחד את השני, הרי שעדיין הם מלאים עצות משובחות. לילות הנקה רבים ביליתי בקריאת ספריהם של פנלופה ליץ', טרייסי הוג וחיים עומר.

באותם לילות לבנים גם התמכרתי בהנאה לסדרת הטלוויזיה הבריטית המצוינת "מלאכים קטנים" בערוץ "הופ-הורים". אח, האנגלים האלה: כבר בשם הסדרה הם מצליחים להכניס את האנדרסטייטמנט המופלא שלהם. אם אתם מוצאים אותה בלוח השידורים, מומלץ בחום לבהות כיצד מסייעים פסיכולוגים להורים מותשים ומיואשים באילוף הפעוטות הסוררים שלהם. הרי מן הידועות היא, שבלונדון הייאוש נעשה יותר נוח.

המלכה האם - סבתא: לא יודעת

בדרך כלל, כשצצות סוגיות חינוכיות ספציפיות, ההתייעצות הראשונה שלי תהיה עם המלכה האם, כלומר, סבתא. עם זאת, לעיתים מדובר בבעיה מסוג חדש ויחידני, כמותה לא ממש הכירו בתקופת הפלמ"ח.

התייעצות וירטואלית: אוצר בלום של ידע ייחודי

במצב כזה, עומדות לפני שתי אפשרויות עיקריות: האחת, שיחות קדחתניות עם חברה טובה, אינטואיטיבית ומנוסה, כזו שמבינה עניין. והשנייה, ניסיון אתגרי לפצח את החידה החינוכית האקטואלית בכיכרות השוק הוירטואליות בהן נפגשות האמהות היחידניות בישראל באופן יומיומי (אתם מוזמנים, אבל שם אין טוקבקים).

בפורומים האינטרנטיים שוקקי הפעילות של האימהות היחידניות מבחירה, כותבות וקוראות מאות משתתפות. בנוסף לתמיכה הנפשית והרגשית שמעניקות החברות זו לזו ולמצטרפות החדשות, הם מהווים אוצר בלום של ידע ייחודי על כל שלבי ההורות היחידנית.

אני אתן לכם להציץ לרגע. אז ככה: דיונים שעשויים לעניין בנות בתחילת דרכן היחידנית הם בעיקר כאלו העוסקים בהכנות האופרטיביות הנדרשות לתהליך. למשל: השוואת בנקי הזרע השונים בארץ (הגודל לא קובע), נהלי קופות החולים בכל הנוגע להזרעות (בירוקרטיית הפריון), מורי נבוכים לטיפולי הפוריות ורשימת הבדיקות הנחוצות לקראת ההיריון (המון). 

ואולי דווקא מעניינים אתכם יותר השיתופים האישיים על חיינו היום-יומיים, החל מההתמודדות עם שאלות הצאצא על נסיבות הולדתו המיוחדות, המשך בהתפעלותנו מהפנינה האחרונה שיצאה מפי ילדינו המחוננים והגאונים (כולנו לגמרי אובייקטיביות), דרך דיון בשאלות הרות גורל (איך להוריד את הזבל כשיש שני ילדים ואת לבד?) וכלה בפנטזיות הכמוסות שלנו (אמבטיה ארוכה, מסז' מרגיע ואולי אפילו דייט עם גבר חמוד... טוב, נסחפתי).

אין אבא, אבל גבולות יש

סיימתי להתייעץ עם כולם – מחז"ל, דרך הגננת רונית ועד חברותיי לפורום. נו מה, להגיד לכם שעכשיו ברור לי לגמרי מהי הדרך הנכונה? יש יותר מדרך נכונה אחת, וכנראה שלא פחות משינון ואגירת ידע, חשוב להקשיב לקול הפנימי שלנו ולמה שאומרות האינטואיציות.

אבל מכנה משותף אחד בכל העצות מצאתי-גם-מצאתי: בעניין הגבולות, יש תמימות דעים. צריך להציב אותם, חשוב לשמור עליהם, ולזכור תמיד, שגם אם "בדיקת הגבולות" היא בעצם בדיקת כוח הסבל של אמא, זה עדיין שלב התפתחותי חשוב ביותר.

לנו, היחידניות, יש אפילו יתרון בעסק הזה: כשאנחנו מחליטות איפה עובר הגבול, אין בסביבה אב רחמן שימרה את פינו ויפרוץ אותו בהיחבא מול הזעקה קורעת הלב "אבא, היא לא מרשה לי!".