יהדות מתחדשת - בגולה
בעוד האורתודוכסיה בארץ קופאת על שמריה, הקהילות היהודיות בניו-יורק עושות הכל כדי לקרב משפחות לתורה
ה"ניו-יורק טיימס" הביא את סיפורה של ילדה סינית, שחגגה את בת-המצווה שלה בניו-יורק. הילדה, פו קויואן, היא יתומה מאב ומאם, שאומצה על-ידי משפחה יהודית אמריקנית. היא עלתה לתורה תחת שמה היהודי החדש, ססיליה נלסון-שפירא, ולמרות עיניה המלוכסנות וצורתה החיצונית שאין לטעות בה, היא מרגישה כיהודיה לכל דבר והתקבלה בקהילה היהודית של האפר-ווסט-סייד בניו-יורק כשווה בין שווים.
סיפור זה ממחיש עד כמה הקהילות היהודיות בארצות-הברית מנסות לעשות הכל כדי להישאר רלוונטיות גם במאה ה-21. הן אינן שבויות בדוגמות של ימי הביניים. הן מחפשות כל דרך כדי להגיע לקהלים רבים ושונים. מנהיגי הקהילות רואים את עצמם, ולדעתי בצדק, כתלמידיו של הלל הזקן. הם מבקשים שלום, רודפים שלום ומנסים בכל כוחם לקרב אנשים לתורה. לא, לא להלכה - אלא לתורה. להכיר את המסורת היהודית ליהודים, וגם לאלה שאינם יהודים על-פי ההלכה. בת-המצווה של קויואן היא ההוכחה למאמצים הללו. עוד נפש ועוד משפחה נוספו לעם היהודי. בבית-הכנסת שבו נחוג חג בת-המצווה התנוסס לו בגאון דגל ישראל בצד הדגל האמריקני, כי בקהילות אלו, מדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד מההוויה היהודית המתחדשת בכל יום.
שאלו את עצמכם, בכמה מבתי-הכנסת האורתודוכסים בישראל מתנוסס דגל המדינה ליד ארון הקודש? כשלעצמי - והייתי במספר לא מבוטל של בתי-כנסת אורתודוכסיים בארץ - איני זוכר כאלה. דומני שאפילו בבית-הכנסת שבמשכן הכנסת אין דגל ישראל. שאלו עוד את עצמכם, עד כמה רלוונטית היהדות האורתודוכסית הממוסדת בישראל לחיי היום-יום שלנו? כמה מצליחים הרבנים האורתודוכסים, שחלקם הרב ממומן מהקופה הציבורית, להיות בעלי השפעה אמיתית על סדר היום הלאומי שלנו? איך קרה שדווקא בישראל, מדינתו ומולדתו של העם היהודי, הולכת היהדות וקופאת יותר ויותר על שמריה, בעוד שבגולה, בחוץ-לארץ, היא מתאמצת מדי יום להישאר עדכנית, רלוונטית ובעלת היגד משמעותי?
יש הרבה תשובות לשאלה הזו. חלקן נעוץ בכך שהעירוב בין דת ומדינה אצלנו הוא הרה אסון לא רק למדינה, אלא גם ליהדות. דת הנשענת על אבוסי השלטון אינה צריכה להתאמץ, כי ממונה מובטח לה. הרב בישראל אינו צריך לחפש לו קהילה - גם אם אין ולו מניין אחד לרפואה בבית-הכנסת, שכרו ומעמדו מובטחים. ויש גם תשובות נוספות, שתקצר כאן היריעה מלפרטן.
אבל לכל החולאים והתחלואים הללו נוסף עוד חולי, והוא: הפחד הישראלי מהחדש, מן הנועז, מן השונה והמיוחד. ממדינה יוצרת ותוססת הפכנו לחברה שמרנית וקפואה. מעם שיזם פרויקטים של פיתוח שממה, קליטת עלייה, הקמת צבא ותנועות נוער, חדשנות מדהימה בחקלאות ובתעשייה - הפכנו לעם אדיש ואפאטי, שליבו אטום לנעשה סביבו. יש לנו ממשלה שהדבר היחיד שניתן לומר עליה הוא שאינה עושה דבר. ממשלת כלום. אין תהליך מדיני, אין תהליכים חברתיים וכלכליים. אין פרויקט לאומי רב היקף, אין חזון ואין דרך. שממה ותוהו. פחד ואימה. פחד מן הערבים, פחד מן השכנים, פחד לצאת לרחוב, פחד להשתנות. בקיצור: עם שלם בהמתנה. יושב ואינו עושה דבר. ובמצב כזה, גם יהדותו של העם הזה נותרת קפואה ומאובנת. ללא חידוש, ללא מעוף, ללא רלוונטיות כלשהי.
צ'רלס דרווין אמר: "בטבע, היצור השורד אינו היצור החזק ביותר וגם לא האינטליגנטי ביותר; היצור השורד הוא זה שמצליח לסגל עצמו לשינויים". ועכשיו, צאו וחשבו מהם סיכויי ההישרדות שלנו, אם נמשיך כמו שאנחנו מתנהגים היום.
פורסם לראשונה 12/03/2007 22:49
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
