יש לך מערכת יחסים גרועה? תאשימי את אמא

כשזה מגיע לשיחות חולין עם בתה הבכורה, לאמא שלי יש הרגל מגונה למדי. לצד ה"מה נשמע?" השגרתי, היא נוהגת לשרבב לסשן היומי גם את הקושייה הכאילו־בלתי־מזיקה: מתי חפפת את השיער לאחרונה? אמהות, זה ידוע, אף פעם לא שואלות סתם. וכשאמא שלי מתעניינת באגביות בהרגלי החפיפה שלי, זו דרכה העדינה לקבוע שבין תלתליי נקוו כבר קורי עכביש מרוב הזנחה. וכשאמא – כל אמא – תוהה "ככה את יוצאת מהבית?" נו, אנחנו לא צריכים להסביר לכם מה המשפט הזה אומר.

עכשיו אפשר לקבוע באופן מדעי שכל השאלות התמימות הללו הן חומר נפץ מסוכן. ככה, לפחות, טוענת דבורה טאנן, פרופ׳ לבלשנות באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון בארצות־הברית, שקראה לספרה החדש, העוסק ביחסי אמהות ובנות, בשם "ככה את יוצאת מהבית?" (הוצאת מטר‭.(‬ אמהות ובנות, קובע הספר חד וחלק, הן החברות הכי טובות – וגם המרות שבאויבות.

האמא של כל מערכת יחסים

"מערכת היחסים בין אמהות לבנות היא ממש ה׳אמא של כל מערכות היחסים׳", אומרת טאנן, שזהו ספרה ה־‭.20‬ "זוהי אחת ממערכות היחסים הטעונות ביותר בחייהן של נשים. המקור - הן לאהבה העמוקה ביותר שנשים חוות, הן לעמוק בכעסים שהן יודעות, ואפילו לשנאה".

"בין נשים באופן כללי מתקיימת אחווה חזקה במיוחד, ועל אחת כמה וכמה בין אמהות ובנות", מסכימה אורלי כץ, מאמנת אישית ועסקית לנשים בבית "דרך חיים" מקבוצת שירותי בריאות כללית. "אנחנו מקיימות את אחוות הנשים הזאת עם מה שיש לנו הכי קרוב בגרעין המשפחתי - עם האמא שלנו ועם הבת שלנו".

"מערכת היחסים בין אמהות ובנות היא אכן טעונה במיוחד", אומרת שושי צין, מטפלת משפחתית מוסמכת. "זה מתחיל בהזדהות מוחלטת, אהבה טוטלית לתינוקת שנולדת, ויכול להגיע עד למצב של תחרות או קונפליקט. הרבה פעמים ההזדהות המוחלטת גורמת לזה שהאם רוצה שהבת תלך בעקבותיה, והקירבה הכמעט סימביוטית הזו יכולה לעורר התנגדות אצל הבת".

"מערכת היחסים הטעונה בין האם לבתה", טוענת טאנן, "מתקיימת כל ימי חיינו: אצל האמהות היא שורדת גם לאחר שבנותיהן כבר בגרו ואפילו הפכו לאמהות בעצמן, וגם אצל הבנות היא שורדת במשך שנים רבות, גם לאחר מות האם". טאנן בעצמה, שאמה נפטרה במהלך כתיבת הספר, מודה שבחרה לכתוב לקהל הרחב ולא למגדל השן האקדמי, "כי רציתי לכתוב ספרים שאמי תוכל לקרוא".

בכלל, יחסיה של טאנן עם אמה חוזרים לאורך הספר כחוט השני. היא מודה שהייתה מאותן בנות שבגיל ההתבגרות ראו באמא אויבת, וככל שהאם הזדקנה, כך הבינה כמה היא מוקירה את אהבתה. "לו נשאלתי לפני שנים מעטות, הייתי אומרת שביליתי את חיי בניסיונות להימלט מאמי. לו נשאלתי היום, הייתי אומרת שביליתי אותם בניסיונות למצוא אותה", היא כותבת בגילוי לב.

"בגיל צעיר, הדרך היחידה שהבת יכולה למצוא זה להתמרד נגד אמא שלה", אומרת שושי צין. "בגיל ההתבגרות, שמתחיל בערך מגיל ‭,11‬ הילדה צריכה לבנות את עצמה, והיא חייבת ליצור הפרדה בינה לבין אמה. זה נמשך די הרבה זמן, כי היום גיל ההתבגרות נמשך הרי אחרי גיל ‭.18‬ בגיל מאוחר יותר הילדות מרגישות פחות מאוימות, כי כבר יש להן את הדרך שלהן. יש פחות שליטה של ההורים בחיים ופחות צורך במלחמות".

כשהגבולות בין אם ובת מיטשטשים

אבל טאנן אומרת שגם כשמרד גיל ההתבגרות מסתיים, יחסי אמהות־בנות עדיין רחוקים מלהיות הרמוניים. "אמהות ובנות", טוענת טאנן, "מוצאות זו בזו מקור לנחמה גדולה, אבל גם לכאב רב. אפילו מתנה, מחווה חיובית לכל הדעות, יכולה לשאת מסר סמוי של ביקורת. כשאמא שהבהירה בעבר שאינה סובלת את המטבח של בתה נותנת לה במתנה מתקן אחסון לכלים – הדבר יוצר רושם ברור של ביקורת".

"כל הערה או מחווה של אם שיכולה להביא נחמה בהקשר אחד, יכולה גם להיות חונקת ומרגיזה בהקשר אחר", אומרת טאנן, "וזה נכון במיוחד להערות או מחוות שעושה האם כדי לסייע לילדתה או לגונן עליה. הגנה היא חרב פיפיות, והיא האחראית לפערים הצורמים בין זווית הראייה של בנות לזו של אמהות. במקום שבו האם רואה הגנה וקשר, הבת עלולה לראות הגבלה של חירותה וחדירה לפרטיותה".

"בין אם לבתה קיימת סימביוזה חזקה. הרבה יותר חזקה מאשר בין אם ובנה", אומרת אורלי כץ. "לכן, הרבה פעמים הגבולות מיטשטשים בין אמהות לבנות. ביחסי אמהות־בנות יש הזדהות מצד אחד, ניכור בצד השני ובאמצע אמפטיה. צריך לשים גבולות".

תני דוגמה למצב בו הגבולות מיטשטשים.

"יום אחד הגיעה אלי אמא, שסיפרה שיש לה כזו הזדהות עם בתה בת ה־‭,16‬ שכשבחור צריך להתקשר, היא יותר במתח ממנה. צריך לעבוד על הגבולות בגיל מאוד צעיר".

לדברי טאנן, "לרוב הבעיות ביחסים בין אמהות ובנות אחראים פערי ציפיות. כשהציפיות של אם מבתה או של בת מאמה לא נענות, יוצאים החוצה כל התסכולים. כך, למשל, מקבלת מרגוט, אחת המרואיינות בספר, שיחה מבתה בוני, בה מבקשת הבת מהאם לשמור על בנה בסוף־השבוע. הסבתא, מצידה, כבר תכננה תוכניות אחרות לרגל יום־הולדתה שחל באותו סוף־שבוע. הבת מצידה, מתרעמת: "אף פעם לא עשית עניין מימי הולדת".

טאנן מסבירה, כי שיחות מעין אלה הופכות לכל כך טעונות, משום שאלה שיחות בין שתי נשים. ומאחר ששתי הנשים האלה כל כך חשובות זו לזו, כל המכשולים המאפיינים שיחות של נערות ושל נשים מועצמים ומוגברים. "במערכות היחסים בין נשים ממלאת בדרך כלל השיחה תפקיד מורכב יותר מאשר במערכות היחסים של גברים", אומרת טאנן. "אצל נשים ונערות הדיבור הוא הדבק המלכד את מערכת היחסים – וגם חומר הנפץ שיכול לפוצצה".

כשהבת הופכת לאמא

אחד מהרגעים המכוננים ביחסי אמהות ובנות מגיע כשהבת יולדת ילד משלה. לכאורה, הדבר מציב את האם והבת באותה נקודה. אולם האם־הסבתא, מה לעשות, מנוסה יותר, ובמקרים רבים האם והבת מניחות שהאם תלמד את בתה כיצד להיות אם.

למרבה האירוניה, על אמהות נגזר כמעט מראש להיכשל בתפקיד הפרופסור לאמהות, כיוון שדברים כה רבים השתנו בעולם מאז צברו הן את ניסיונן. כך, למשל, מספרת שרי שכאשר לבנה היה חום גבוה, יעצה לה אמה לעטוף אותו בהמון שמיכות, כפי שהיה נהוג בתקופתה.

"אם נותנים מקום להידברות, הפיכת הבת לאמא יכולה דווקא לייצר קשר תומך ומשמעותי", אומרת שושי צין. "אם בשלבים המוקדמים לא היה תהליך של הבנה בין האם ובתה, יש תקווה שכשנולד התינוק, הבת פתאום תבין את האם. הרבה פעמים זה קורה. הרבה פעמים הבת אומרת: רק עכשיו הבנתי מה עבר על אמא שלי. זו תקופה טובה לתיקון היחסים, הזדמנות לסבתא ליצור קשר מחודש. הבעיה מתחילה אם הסבתא מתנהגת כאילו היא זו שמחליטה לגבי הנכדים, והיא בעצם האמא כאן. כאן באה לידי ביטוי בעיית פערי הדורות .

בעיית פערי הדורות מתגלמת גם בצורות התקשורת השונות שקיימות היום בין אמהות ובנות: פעם אנשים היו נפגשים זה עם זה, מדברים בטלפון. היום נכנסו למערכת היחסים גם אי־מיילים, אס־אם־אסים ומסנג׳רים. התקשורת האלקטרונית, טוענת טאנן, משנה את מאזן הקשר והשליטה בין אמהות ובנות.

דואר אלקטרוני, לדבריה, הוא תקשורת חד־סיטרית. השולח אינו מקבל משוב מיידי, ולכן אם דבריו מתקבלים רע, הוא אינו יכול לדעת על כך. בשיחה פנים מול פנים או בטלפון ניתן לתקן במהירות את אי ההבנה. במייל או אס־אם־אס השולח כלל לא מודע לאפקט שיצר.

"עדיין מוקדם להבין באורח מלא כיצד טכנולוגיות התקשורת החדשות יחוללו שינוי ביחסים בין אמהות לבנות, אך אנו יודעים שהם מעצימים את האפשרות לאי הבנה ולרגשות פגועים", אומרת טאנן. "לפעמים יעיל ואפקטיבי יותר להרים את הטלפון כדי לפתור בעיה, או להמתין ולדון בה פנים מול פנים".

"אס.אם.אסים, אי־מיילים וכדומה הם פשוט אפשרות נוספת שהעולם נתן לנו", אומרת שושי צין. "אם יש בסיס טוב לקשר, התוספת הזו יכולה להיות מעולה. אם יש בסיס רע, יכולים מכל דבר להרגיש לחץ ולא נוח. תלוי מה בסיס הקשר".

כשהאם מקנאה בבת

אחד הנושאים הטעונים שטאנן מפרקת בספר היא קנאת אם בבתה. "נורא להודות בזה שאת מקנאה בבתך, עצמך ובשרך, במיוחד בילדה קטנה, אבל לפעמים אני מוכרחה להודות שזה מה שאני מרגישה", אומרת אחת הנשים בספר, אם לילדה בת שבע.

ברוב השיחות בין בנות ואמהות, אמהות לא מטיחות את הקנאה בפני הבת, אלא רומזות עליה בדרך עקיפה. דיינה התקשרה לאמה מטיול באיי בהאמה, ותיארה בהתרגשות את השמש המרהיבה ואת יופיו של הים. "הייתי רוצה לנסוע לאיי בהאמה", הגיבה האם, "כנראה שאצטרך לחוות אותם מכלי שני, דרכך". בהמשך, כשהשתיים דיברו על כך, הודתה האם שהיא מקנאה.

"ביחסי אם ובת יכולים להתעורר הרבה רגשות. גם קנאה", אומרת שושי צין. "הבעיה היא שהדברים האלה הם טאבו ולא מדברים עליהם. הרבה אמהות עושות ילדים בגיל ‭,30‬ ואז כשהילדה בת ‭,15‬ האמא מתחילה את גיל המעבר. הילדה בשיא פריחתה והאם כבר עברה את זה. הבעיה היא, שהיא לא אומרת באמת שהיא מקנאה, אבל היא יכולה פתאום להחמיר עם הילדה, להיות ביקורתית".

"גם לי יש שתי בנות בעצמי, ואני גם בת בעצמי. כשנולדים לנו ילדים, בנות בעיקר, צריך לקחת את האפשרות ללמוד מהילדות שלנו. אם כל הזמן נתעסק רק באיך אנחנו רוצים ללמד או לכפות את הדעות שלנו, או להשיג מה שאנחנו רוצים - אנחנו צפויים לכישלון. להיות אמא זה לא נגמר בכותרת. זה עבודה כל הזמן".