גיאורגיה: תקועים בחצי הדרך

כשיצאנו מבית הכנסת המרכזי בטיבלסי שבגיאורגיה, חיכו לנו צלמים של הטלוויזיה הגיאורגית וראיינו אותנו איך זה לטייל בארץ שבגבולה הצפוני מתרחשת מלחמה. לרגע חשבנו שאולי לא הרגשנו איך בן-לילה חזרנו ארצה. אבל כשהם המשיכו להציק לנו בשאלות, פרצנו בצחוק מר. כמה קל לטייל בארץ שהמלחמה בה היא לא שלך, וכולך נתון למלחמה הרחוקה והמרה בארצך.

פסטורליה של מאות שחלפו מזמן (צילומים: מיקי קורן)

הבטתי סביבי, אל הרי הקווקז שבאופק, וכשחלפו מול עיניי מראות הרי גיאורגיה הנוזלים משפע מים, חשבתי בליבי אולי ההרים האלו בוכים את מצב הארץ הזאת לאורך כל הדרכים המקסימות שלה.

גיאורגיה היא ארץ דרמתית בנופים שלה וזרועת עליבות בחיים שבה. ארץ מלאת עממים שעוד לא החליטו עם מי הם ממשיכים את דרכם, חולמים על עצמאות ומיני אוטונומיות. דרכים רצופות בפרות, חזירים המתפלשים בבוץ ורועת אווזים זקנה הנשרכת הביתה המשדרים פסטורליה של מאות שחלפו מזמן.

מסע בזמן

אני מפלסת את דרכי בין בורות אינסופיים בכבישים, בין מהמורות לאורך דרכי העפר ונעלמת לתוך הנוף ואז מתגלה עולם יפהפה. ארץ שופעת מים עם נחלים ההופכים לנהרות הזורמים בכוח אל הים. פלגים היורדים במורדות מפסגות השלג שבמרומי הקווקז הגבוה. נהרות מינרליים שקפאו וחורצים בנוף שביל לבן וקסום. קרחוני עד שמתוכם מפסלים המים צורות חדשות בנוף. צמחייה מחטנית עשירה המכילה בתוכה את כל גווני הירוק, וחקלאות אלכסון.

שדות בהם עובדים איכרים זקנים עם מגרפות עץ וקלשונים מחודדים בזויות

 בלתי אפשריות, עורמים את ערימות החציר לחורף. מערמים אותם על טרקטורים ישנים, מטפסים לשיא הערימה ומטלטלים בדרך אל הכפר, ועם קצת דימיון נדמה לרגע שהם שרים בקצה את השירים ההם אותם כבר שכחנו.

אבל ככל ששהיתי בתוך הנוף השוויצרי הזה, מתענגת מיופי הקווקז הגבוה והנמוך, מתפללת בכנסיות הנוגעות בשמים, ומתחברת לשקט שבגבהים, גיליתי גם ארץ מתפוררת. ארץ עזובה שנאבקת במעבר הקשה מהשלטון הרוסי הקומוניסטי אל חיים אחרים שעדיין לא ברורים לאזרחים, ואולי גם לא לשלטון המזניח הכל. ארץ שבשביליה יש תחושה של מסע בזמן המחפש את תפארת העבר ומוצא הזנחה, עוני ועליבות.

מברכים על הטוב וחיים ברע

תושבי הקווקז הם אנשים קשיי יום הגרים בבתים חסרי מים זורמים, עם שרותי מטרה בחצר, אבל בסלון ביתם יציגו בגאווה את אוסף הפורצלנים שלהם, המעיד על העושר והכבוד. הם מארחים ביד רחבה, מכבדים ממיטב מטעמי המטבח הגיאורגי, וכמובן לא מפסיקים להשקות את האורח ביינות הגיאורגים המיוחדים, ומוסיפים ברכה חמה לכל כוס המורמת לאורך הארוחה. מן טקס גיאורגי מקודש בו מנהל הארוחה לא מפסיק לברך לכל הטוב שבעולם. אותו טוב הרחוק מהם.

יושבים בכניסה לכפרים וחולמים

הדרכים המובילות אל הכפרים היוונים, הארמנים, האבחזים והאזרים מלאי מהמורות. קרונות רכבת מתפוררים חונים נשכחים על מסילות דוממות. קולחוזים שלמים עם חלונות בתים מנופצים עומדים בשמימונם. מפעלים מחלידים שקועים בצמחיית פרא, ורק רועה חזירים עם בקבוק וודקה ביד החוצה את הדרך, מעיד שפעם היו כאן חיים אחרים.

הקומוניזם השנוא השאיר כפרים שלמים עזובים, הקפיא את המפעלים חסרי אמצעי הייצור והחזיר את התושבים לחיים בבקתות עלובות, בהן הם גרים עם הפרות והחזירים ולאוהלי נוודים שהניקיון שבהם, ומעגל החיים המסודר, מעורר השתאות. ואולם, ים הנרות בכנסייה העתיקה הפרוצה לשמים מעידה כי המאמינים חזרו להתפלל בה, ואולי להאמין שמשהו עוד ישתנה בעולם החרב שלהם.

תקוות וחלומות בדרך

בתוך הנוף הדרמתי הזה עובדים התושבים במלוא המרץ על התקווה החדשה. חורצים בהרים הירוקים ומשנים את כיוון הזרימה של הנחלים כדי לפנות מקום לצינור הנפט הענק העובר מבאקו אל הים השחור. צינור המבטיח לעם הגיאורגי מיליארדי דולרים על רשות המעבר בשטחם.

השאלה המרחפת לאורך הדרך היא לאן ולמי יגיע כל הכסף הזה? האם בזכותו יתחילו לזרום מים בבתים שלאורך הדרך? האם בזכותו הדרכים יהפכו לנגישות יותר? האם בזכותו בתי הספר שלאורך הכפרים לא יראו פרוצים כל כך? והאם בזכותו יזכו לחיות אותן משפחות חיים יותר מכובדים ולא יראו קצת הזויים כשהם רוחצים בנחלים הנסתרים?

הרים ירוקים ובקתות עלובות

משפחות שלמות עולות בדרכים להרים הירוקים. שם, בבקתות העלובות, הן מעבירות את הקיץ בחביצת גבינות נהדרות מהפרות המשפחתיות המשתזפות לאורך כל כבישי גיאורגיה. שם הם יושבים חבורות גברים וחבורות נשים, רובן לבושות שחור, בכניסה לכפרים וחולמים יחד. שם הם מציגים בצדי הדרך את מרכולתם הצנועה: פירות נהדרים, לחם מתוק, תירס חם, ערסלים ארוגים מחבל גס, שמן, יינות וחיוך רחב מפה מלא שיני זהב.

בכל הדרכים פגשתי את אנשי המקום מסבירי הפנים המטפסים למרומי הכנסיות היפות והמיוחדות לארץ הזאת. מטפסים לקיני הנזירים בוארדזיה, הנראים כמו קיני נשרים המשקיפים על העולם. מטפסים למנזר הקסום מעל העיירה קזגבי, כאילו להיות הכי קרובים לאלוהים, ולא מוותרים על מנזר גלאטי המרשים.

רובם מטפסים ברגל בדרכי הרים קשות, אבל פתאום, בתוך השבילים ההרוסים, מתגלה שיירה של מרצדסים ובה אנשי כסף ונזירים. אולי בה טמונה התשובה לעתידה של גיאורגיה. מן צרוף משונה של כסף ודת המבצבץ בעוד מקומות לאורך המסע.

בין הישן לחדש

במלון החדש והנוצץ בבאטומי, עיר חוף נעימה על שפת הים השחור, נדמה לרגע שאנחנו בעולם מודרני מתחדש. עיר נמל שהכל מעורב בה יחד. בניינים היסטוריים יפים, שדרה רחבה עם חנויות מערביות, שיכונים קומניסטיים מוזנחים שמנסים לשנות צורה וצבע, ותקועים בחצי הדרך, ומולם לאורך הטיילת מלונות זכוכית ופלדה חדשים.

מול אחד הנופים הקסומים ביותר בקווקז הגבוה, בתצפית ההרים ליד עיירת הסקי גודאורי, מספר פסיפס צבעוני את סיפור האיחוד הרוסי-גיאורגי ההיסטורי, ורק האבנים הקטנות הנופלות לכל רוחב התמונה העזובה מעידות על האמת שמאחורי המיתוס. רק הפסלים הענקים של המשוררים החשובים, הקדושים הישנים ודוד הבנאי המיתולוגי, המפוזרים ברחובות הערים, אולי מבינים במבט ארוך השנים שלהם ובתבונת השתיקה לאן כל זה מתקדם.

אם יש סיכוי שגן העדן הטרופי בדרך לגורי, עירו של סטאלין, אכן יגשים את ייעודו, אם הדרך הצבאית הנשכחת המובילה לגבול הרוסי תהפוך לדרך המלך ואם לאורכו של צינור הנפט ישגשגו חיים אחרים, אז אולי לא תצטרך המדריכה הקשישה במוזיאון סטאלין לשחזר את ההיסטוריה מחדש, להמשיך ולהעריץ באופן לא ברור את יוסף ויסרונוביץ, בן העניים שגדל בעיר הנשכחת הזאת והפך לנורא שבעריצי המאה הקודמת. אז אולי הבית קטן בו גדל לאמא משרתת ואבא סנדלר לא יהיה מונומנט היסטורי שכזה, קרון הרכבת המשוריין שלו לא יהיה מוצג מוזיאוני, ופסליו המפוזרים עדיין ברחבי העיר יוצנעו.

אני משקיפה על כל זה ומאמינה שזו אכן ארץ גיזת הזהב, ביתם של האמזונות האמיצות, ואולי אפילו חלקת האלוהים הקטנה אותה נתן לגיאורגים שאיחרו לחלוקת הארצות. אנשי הבירה טיבילסי הם אלה שכנראה מצאו את הדרך החדשה של המקום היפה הזה. שומרים בקנאות על תפארת העבר ברחובה הראשי של העיר, ובונים בתנופה גדולה בכל סביבותיה עולם חדש ומודרני.