בינוני פלוס

שרה שרה שנסון שמח

לאמריקאים היה את "הליידי שרה בלוז" על בילי הולידיי, עכשיו לצרפתים יש את "אדית פיאף, החיים בוורוד", על החיים השחורים של הדיווה הגדולה ביותר שלהם

כשיצאתי מ"אדית פיאף, החיים בוורוד", הביוגרפיה הקולנועית המושקעת (והארוכה) על גדולת זמרות צרפת, גיליתי שאין לי שום דבר רע להגיד על הסרט. לעומת זאת, אין לי גם יותר מדי דברים טובים להגיד עליו (מלבד לשבח את משחקה של מריון קוטיאר, נערת זוהר חייכנית בדרך כלל, שמתחת לשכבות איפור נראית כמי שחוגגת את האפשרות לגלם דמות כל כך מופרזת, כולה רוח פרצים של רגשות מוחצנים). הסרט לא שעמם כלל. מצד שני, הוא לא אמר לי דבר על עולמי, חוץ מלהראות לי שיש אנשים שמלאכת החיים קשה להם מעט יותר מלאחרים, ושגם כשהם מצליחים להציל את עצמם מהביבים, קשה להוציא את הביבים מנשמתם. אדית פיאף, והסרט מספר את מה שממילא ידוע, סבלה בהצלחתה באותה מידה שבה סבלה בימי עליבותה. ההצלחה רק עזרה לה לזרז את ההרס העצמי שלה, שאכן הגיע ב־1963, כשהיא בת 47.

השירים לא יוצאים מהראש. "אדית פיאף, החיים בוורוד"

בתום יומיים מהצפייה, ועדיין אין לי מרע ועד טוב להגיד על הסרט. אלא שאז שמתי לב לפסקול המתנגן כבר יומיים בראשי: שירי אדית פיאף. מון דייה! הסרט הזה הדביק אותי בהם. והרי אם כך, אם אותי – ציניקן קר לב שכמוני – הוא הצליח לערבב בתוך סערת האקורדיאון וכלי הנשיפה של שיריה, מה יגידו המבוגרים ממני, אלה שעבורם פיאף היתה הבריטני ספירס של שנות ה־40 וה־50? הם הרי יצאו מגדרם מהסרט. וכך, בעודי מזמזם "פדאם פדאם" ורושם לעצמי מזכר לבדוק האם ניתן לרכוש את הפסקול בחנות הדיסקים הקרובה לביתי, הבנתי שגם כיצירה הרחוקה משלמות, הנוגעת בבינוניות, אך לפחות נעשית בכנות וביושרה גדולה, "החיים בוורוד" יעשה בארץ את הדבר היחיד שפיאף ידעה לעשות כאן: יהפוך לשלאגר.

טובלים במספרים

כותרת המשנה הזאת מכילה בדיוק 23 מילים, כי הסרט החדש של ג'ים קארי "המספר 23" עוסק באובססיה באופן משעמם והצליח להדביק אותנו בשניהם

אני רושם לפניי את שמו של התסריטאי האלמוני פרנלי פיליפס. "המספר 23", מותחן פסיכולוגי עם ג'ים קארי (בתפקיד בלתי קומי לחלוטין), הוא הסרט הראשון שמופק על פי תסריט של פרנלי. יש לי הרבה מה להגיד על הסרט, והמון לגנותו, אבל התסריט של פרנלי ריתק אותי. היה לי ברור שאני רואה סרט שנכתב על ידי תסריטאי טירון, יש בו המון רעיונות מעולים, אבל הם מוגשים באופן מסורבל. הוא גונב מאלפי סרטים קודמים, או מציג נאמנות מופרזת לז'אנר, אבל מצליח להיות מספיק מקורי כדי להצדיק את קיומו. אבל בעיקר הצטערתי שתסריט עם פוטנציאל כה מעניין נפל לידיו המגושמות של ג'ואל שומאכר. אם רק הוא היה מגיע לגיירמו דל טורו, או לבמאי סרטי אימה צעיר ועצבני וחסר מעצורים שהיה הופך את הסרט הזה לסיוט אובססיבי היפראקטיבי שיטריף את צופיו עד לרמה של איבוד הדעת.

אבל התסריט הגיע לשומאכר, אחד הבמאים הכי מעצבנים בהוליווד. נכון, אחת לכמה סרטי קיטש הוא שולף מותחן אפלולי ומראה שיש לו גם צד קודר ואלים – כך היה ב"הדרך למטה" (המוצלח) וב"8 מ"מ" (האיום). "המספר 23" הוא איפשהו ביניהם.

זהו מותחן אקזיסטנציאליסטי – ומי שראה, נגיד, את "ליבו של אנג'ל" ינחש את הסוף ממש מהר, שבו מגלם קארי לוכד כלבים המקבל מאשתו ליום ההולדת ספר בשם "המספר 23". הספר מתאר את הידרדרותו לטירוף של הגיבור שמגלה שהמספר 23 שולט בחייו, ושזהו ככל הנראה, מספר שטני (לא מאמינים? סמנו בעיגול כל מילה 23 בביקורת זו ותגלו את המסר הסמוי המוצפן בה). קארי מתחיל לגלות הזדהות מופרזת על עלילת הספר, מתחיל להרגיש נרדף בעצמו ומחליט שהוא חייב לברר מי כתב אותו. אז את מי לדעתכם הוא מוצא?

לרגעים קצרים, בעיקר בתחילת הסרט, יש תחושה ששומאכר מנסה להתעלות על עצמו, לביים סרט עם סגנון אפל, כפייתי, מוטרד.

אלא שבמקום ללכת ולהגביר את המתח ואת הטירוף, שומאכר – שלא דרש מספיק מהתסריטאי שלו – מעדיף למקד את 20 הדקות האחרונות של הסרט במלודרמה המשפחתית, בייסורי מצפון ובניסיונה של המשפחה להשתקם. וזה איום, ונסחב והורג כל סיכוי למתח. גם התסריט כאן חושף את חולשתו: כל סוף הסרט רצוף קריינות שמנסה להסביר לנו מה בעצם קרה. קריינות שתעזור מאוד לבני ה־13 שמעולם לא ראו לבד סרט. כל השאר יבינו לא רע בעצמם.

ובכל זאת: פרנלי פיליפס, רשמו לפניכם. יש לי תחושה שהוא יותר מבריק ממה ששומאכר הבינוני אפשר לו לחשוף.

300 קילו של אהבה

"נורביט" הוא הסרט שגרם לכל הוליווד לשאול: למה לעזאזל נתנו מועמדות לאוסקר לאדי מרפי?

בשנות ה־80 חשבתי שאדי מרפי הוא האיש הכי מצחיק בתבל. "סטרדיי נייט לייב", "השוטר מבוורלי הילס", "48 שעות" וקלטות שמע של שתי הופעות סטנד־אפ שלו, הורסות מצחוק, ששמעתי בלי סוף ושאני יכול עד היום לצטט חלקים מהן בעל פה. לכן כשמגיע סרט חדש של מרפי אני לא עוטה את משקפיי האנינות, אלא הולך בצעד עולץ לחפש צחוקים. לא משנה מאיזה סוג, כמה שיותר נמוך הולך. ולרוב זה עבד: מרפי, פחות או יותר, יודע לספק את הסחורה. אלא ש"נורביט", סרטו החדש (שזוכה להצלחה לא ברורה באמריקה), מתאפסן אחר כבוד במגירת ה"לא מצחיקים" שלו. למרבה הצער, גם היא הולכת ומתמלאת. באתי כדי לצחוק, יצאתי עם קלקול קיבה. איזה סרט רקוב.

באתי כדי לצחוק, יצאתי עם קלקול קיבה. "נורביט" 

מרפי, שגם כתב את התסריט עם אחיו, מגלם חנון שגדל בבית יתומים המתחתן עם אשה עצומת מידות (שגם אותה מגלם מרפי, אולי מתוך רצון להראות למרטין לורנס ולטיילר פרי שגם הוא יודע לגלם ביג מאמא שחורה ולעשות על זה קופה), המגיעה ממשפחה אלימה ומושחתת. מרפי מגלם בסרט תפקיד נוסף: של סיני המנהל בית יתומים ומסעדה. אין לי מושג למה החליט מרפי לגלם את שלוש הדמויות האלה, אולי כי הוא מפנטז בלילה שהוא הגרסה העדכנית לג'רי לואיס או לפיטר סלרס (והוא לא), או כי הוא לא רוצה לחלוק את המסך עם אף אחד מלבדו.

בליל האוסקרים כבר היה ברור ש"נורביט" הוא להיט די גדול שבוודאי יעשיר את חשבונו של מרפי בכמה עשרות מיליוני דולרים. ובכל זאת, מדווחים שכשהתברר שהוא הפסיד את האוסקר על תפקידו ב"נערות החלומות", הוא חיכה להפסקת הפרסומות ואז קם ועזב בעצבנות את האולם. יש כאן לקח, בנים ובנות: גם לסופרסטארים עשירים כבוד עדיין יותר חשוב מכסף.

• את הביקורת של יאיר רוה על "המבוך של פאן" תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש