סודות ושקרים

על הבעיה העקרונית כבר התגברנו: "נער קריאה", ספרו של ברנהרד שלינק, עשה חיל בישראל. לפיכך יש בינינו די קוראים שמוכנים להביט במוראותיה של מלחמת העולם השנייה ואפילו לגלות גרעין של אמפתיה אנושית לקורבנות של נסיבות, במקום לקטלג את כולם כ"רעים". שלינק הימר על האפשרות לימור מניפולציה רגשית שכזאת, וגם הצליח. אבל מעבר לדגדוג הרגש, הוא ואחרים הם חלק מן המבט המחודש של הספרות הגרמנית במה שנחשב פעם לשוליים של המלחמה: גורלם של אזרחים קטנים ועניים ממעש שנהדפים בגלים הגדולים של ההיסטוריה ואחר כך, מה לעשות, נאלצים לחיות חיים עקומים ורעים בצילה.

הנס-אולריך טרייכל הוא שם שעדיין לא מוכר לקוראי העברית, ו"הבן האובד" שלו הוא הזמנה להיכרות עם סיפור "דור שני" ועם סופר משובח, מעולה ממש, שספרו נע בחן ובתבונה בין האישי לבין הפוליטי, ומאפשר לקורא לבחור בין אמפתיה ומעורבות לבין קריאה כמעט אלגורית – והוא בהחלט שווה יותר מאשר קריאה אחת.

במשפחה זעיר-בורגנית אחת, בה האב מוותר על עסקי ספריית ההשאלה והופך לחנווני ואחר כך סיטונאי של נקניקים, במשפחה בה האם עסוקה בעיקר בצחצוח הבית, מתרחש פלא שיקומה של גרמניה – או אולי פלא החיים העגומים בצילו של עבר מוכחש. למספר אין שם. הוא ילד, והוא יודע רק שחייו הם חיים של אשם ובושה, שתפקידו במשפחה משני ושולי וזה מתבטא היטב בצילומים הקטנטנים בהם הוא לא נראה כמעט, ובקנאתו בצילומים הגדולים של אחיו ארנולד.

בן-בלי-שם הוא גדל על רקע סיפור טרגי: במנוסה הגדולה של גרמנים מן המזרח, כשהצבא הסובייטי כתש את גרמניה המובסת, מת האח ארנולד מרעב. כך אומרים לו בילדותו, והמספר מוכה באשם התמידי שמאפיין אחים ששרדו, ומתבייש בעצם קיומו, בעצם חיותו. את הבושה הוא יודע לחוות ולהעביר יפה לקוראיו, בין היתר בתיאורים גרוטסקיים ונוקבים של פולחני-אוכל, ששיאם בטקס בליסתו של ראש חזיר. השפע והבהמיות חוברים זה לזה כדי להדגיש את הבעיה העיקרית במשפחה: שתיקה ושקרים.

ובעוד הוא מנסה לגדול בשקט, מתבשר חסר-השם כי ארנולד בעצם לא מת, אלא אבד: לא נגלה כאן את הנסיבות המדויקות מפני שהספר מחייב הקשבה לתיאור הגילוי, וגם לבהלה של המספר: האם "אסופי 2307", כפי שהוא מופיע ברשומות לא לגמרי ברורות, הוא אכן האח האובד? ואם כך, כיצד יימצא?

אובדן הבן החי

ליבתו של הספר היא תהליך ביורוקרטי מדוקדק ומופרך גם יחד, בו המספר נוטל חלק כדי לבדוק את מידת קרבתו המשוערת לאסופי הממוספר: אנתרופולוגיה משפטית, סטטיסטיקה, פרנולוגיה פרימיטיבית ותקוות-שווא מעורבים בתהליך הזה, שיזכיר לכם אולי את מבחני הנאצים לבדיקת "גזע", ואולי את העובדה שאפשר להיפטר ממנהיגים ואידאולוגיות אבל איוולת ביורוקרטית, גזענות בשירות החוק, עמידה אפילו בפני תבוסה במלחמות.

המספר אנוס ליטול חלק בתהליך: בודד ומבוהל ולא מוגן בפני תשוקתם של הוריו למצוא את הבן האובד, לנקות את מצפונם ולברוא לעצמם את העבר מחדש, הוא משקיף על האירועים גם כמי שאינו מבין עד תום ומסתבך בפנטזיות ילדותיות וגם כמבוגר שמודע היטב לאירוניות הגדולות והקטנות של האודיסיאה שבסופה אין נחמה. אם תצאו איתו למסע הזה, תגלו ספר מצוין על משפחה אחת, לכודה בטרגדיה: לא בשל הבן האובד, אלא בשל אובדנו של הבן החי שנאלץ לחיות בצילו. עוד תגלו ספר על בני דור שלם שחווה לא מעט שקרים וסודות בדרך לגילוי מחודש של העבר ושל האפשרות להתמודד עימו, בתנאי שהוא אכן גלוי.

זהו גם סיפור אוטוביוגרפי. הנס-אולריך טרייכל מכיר גם את האובדן וגם את השקרים, וסיפורו של אחיו ליווה אותו בילדותו כמסכת קרועה של חצאי-אמיתות שמתוכה היה אנוס, מאוחר יותר, להמציא לעצמו את הביוגרפיה שלו מחדש. האירוניה הדקה שלו, פרי מפוכחות וחמלה גם יחד, מעוררת רצון להעמיק את ההיכרות ולראות עוד ספרים שלו בעברית. תרגומה של רחל בר חיים משובח, ומסתו של חנן אלשטיין בסוף הדברים מיטיבה למקם את הספר בקונטקסט של חיפוש הזהות וגילוי העבר של היצירה הגרמנית.