שתף קטע נבחר

 

קחו לדוגמא את חוק הקופאיות

העובדים הפוגעים בזכויות הצרכנים הם לעיתים קורבנות של מעסיקיהם לא פחות מהצרכנים. זה הפן המעוּות והמשפיל של תרבות הצריכה כאן. מבט אחר לרגל יום הצרכן הבינלאומי

אחד הממצאים המפתיעים והמעניינים בסקר שערכה רשות ההסתדרות לצרכנות לקראת יום הצרכן הבינלאומי, החל היום (ה'), הוא כי כ-64% מציבור הצרכנים היו מדירים רגליהם מבית עסק או רשת שאינם מתייחסים כיאות לעובדיהם.

 

האסוציאציה הראשונה בהקשר זה בישראל תהיה מן הסתם רשת סופר פארם, אשר לא בטובתה השתרשה בתודעת ציבור הצרכנים כרשת שאינה מאפשרת לקופאיות העובדות בה לשבת בעת עבודתן. הריקושטים מאותה פרשה הם לעת עתה שניים: תביעה של סופר פארם בגין הוצאת לשון הרע נגד ההסתדרות, שאנשיה הפגינו לפני סניפי הרשת, וחוק שהתקבל בימים אלו בכנסת – ועל פיו יחויבו מעבידים לאפשר לעובדים לשבת.

 

סופר פארם אינה לבד. לראות קופאית עומדת, זה דבר הבולט לעין. אך יחס רע לעובד יכול להיות גם מן הסוג שאינו משאיר סימנים כחולים. תופעה שכזו מוּכרת לרוב הצרכנים, אך היות שהיא קודם כל מיתרגמת לפגיעה בצרכנים, מטבע הדברים נדחק הצידה אופיה הפוגעני ביחס לעובדים.

 

נסו להיזכר, כמה תלונות קראתם – בעיתונות האלקטרונית והמודפסת, בפורומי הצרכנות למיניהם, או שמעתם – מחברים, בני משפחה, חברים לעבודה וכו', על כך ששוחחתם בטלפון עם נציג מכירות/מוקדן של חברת אינטרנט/חברת סלולר/חברת כבלים/חברת לוויין ודומיהן, נאמר לכם דבר אחד, הובטח לכם דבר שני – והנה אתם מחויבים בסכומים גבוהים יותר, העסקה שעשיתם, מסתבר, רזה יותר, ולפיתת החברה בכם לחודשים ארוכים ואף שנים הדוקה להפליא ולעצבן.

 

חשבתם פעם מדוע התופעה הזו כה רוֹוחת? האם באמת קם לנו כאן דור מוקדנים ומוכרנים שקרנים ורמאים במיוחד? ולמה בעצם הם מנפחים לנו את השכל עם מלל בלתי נגמר עד שאנו מאבדים כמעט כל יכולת לעקוב אחרי מה שהם אומרים – ובעיקר לא אומרים – בניסיונם למכור לנו משהו, או לעיתים למנוע מאיתנו זכות המגיעה לנו בעסקה כלשהי?

 

הדעת נותנת, כי האנשים הללו אינם שונים ביסודם מהמוני עובדים בענפים אחרים, גם כאלה המשרתים קהל. אלא שאיתרע מזלם והם עובדים בשוק עתיר מובטלים, דל שכר, ומשופע בניצול עובדים. רוב הסיכויים שמי שעונה לכם במוקדים הללו הם אנשים צעירים יחסית, חלקם סטודנטים, העובדים בשכר שהוא רק מעט יותר גבוה משכר המינימום, בלי הרבה זכויות מעבר למה שמחייבים חוקי העבודה בישראל. אולם, ביחס הפוך לתמורה עומדות הדרישות: למכור, למכור, למכור. ואם לא תביא את הסחורה, מעבר לדלת נמצאים עוד כמה עשרות שישמחו לתפוס את מקומך.

 

לא סביר שנמצא עקבות להנחיות מעין "אל תגידו לצרכנים את כל האמת", "תבלבלו להם את המוח על רוחב הפס, העיקר שלא ישימו לב שזו עסקה לשנתיים עם קנס יציאה", או "תישמעו אסרטיביים ותסבירו להם שככה זה המצב בכל החברות ושאין להם מה לחפש במקום אחר". אך מדוע זה מה שקורה במקרים כה רבים? האם הדור הזה אכן מופלא גם ביכולתו לנקוט את השיטות הללו, סימולטנית, והכל פרי יצירתיותו העצמית?

 

הפועלים הרמוסים של העידן המודרני

זהו צידה האחר, המעוּות, המשפיל והמסרס, של תרבות הצריכה כאן. אלו הם הפועלים הרמוסים של העידן המודרני. שדות הכותנה שלהם הם אולמות שטופי אור ניאון, אוויר מזגנים ושיחות טלפון בלתי פוסקות מצרכנים. המשגיחים אינם רוכבים על סוס ובידיהם שוטים, אך הם נמצאים לעיתים על קו האזנה חרישי מאין כמוהו, עד שאיש אינו יכול לחוש בנוכחותם שם. פלא שהעובדים הללו יעשו כל מה שהם מבינים שנדרש מהם?

 

והיכן האמפטיה שלנו כלפיהם? נכון, הם בהחלט פוגעים בנו כאשר הם מטעים, מתחמקים, ונעלמים בדיוק ברגע שאנו זקוקים להם. אבל טיפה מוּדעות למצבם האמיתי יכולה לעזור.

 

אצלנו לא צריך להגיע למצב כמו זה שנוצר לאחר שנחשף, כי חברת הענק נייקי מייצרת את מוצריה באינדונזיה באמצעות ילדים, בתנאי ניצול ועבדות של ממש. די אם נתרגם זאת למאבק למען העובדים בתעשיות הללו, כדי שהם לא ישמשו כלים בידי מעסיקיהם הפוגעניים, גם באילוצם לנהוג שלא ביושר. זה מה שאכן קרה בפרשת הקופאיות, ובמהירות יחסית חוקקה הכנסת חוק שיגן עליהן ועל שאר העובדים העומדים.

 

ברור שאין טעם לצפות מהמעסיקים שיעשו משהו ביוזמתם. אם לחזור לסופר פארם, הרי כדי לשפר במידת מה את תדמיתה טרחה הרשת בינתיים להצטייד בתו – תמורת תשלום – מטעם ארגון אמון הציבור, אך קופאיותיה ושאר עובדיה יישבו בעתיד לא מרצונה הטוב, אלא אך ורק בזכות לחץ חברתי וחברי כנסת בעלי תודעה חברתית מפותחת.

 

וזו דוגמה טובה לדרך שבה צריך לנהוג. העסקה פוגענית של עובדים המשרתים קהל פוגעת גם בעובדים וגם בצרכנים, והאחרונים גם הם ברובם אנשים עובדים. לכן, אין כל סתירה בין מאבק למען זכויות העובדים לבין מאבק למען זכויות הצרכנים. ההיפך הוא הנכון: סביבת עבודה הוגנת היא גם סביבה צרכנית הוגנת. זו המשוואה שצריכה לעמוד לנגד עינינו.

 

הגדרת העסקה פוגענית אינה תמיד עניין קל. סביבת העבודה המשתנה והנתונה ללחצים כלכליים גוברים והולכים מציבה אתגרים בפני כל מי שחרד למה שקורה בתחום זה. אך עובדה: בשעתו לא העלה איש על דעתו כי יום אחד תחוקק הכנסת את חוק הזכות לעבודה בישיבה, והחוק הזה בא לעולם למרות כל הלחצים וחרף כל תירוצי המעסיקים. לכן, כעת נחוצה יוזמה ברוח משוואת זכויות עובדים = זכויות צרכנים. היא יכולה להתחיל במודעה שכותרתה "מבוקשים עובדים ועובדים לשעבר בחברות ... לשם מסירת עדות על תנאי העסקתם, כולל יחס לצרכנים. נא לפנות לח"כ ...".

  

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים