הגולם קם על יוצרו
שהרה בלאו מפתיעה בספר הביכורים הכישרוני, המיזנטרופי והמשעשע שלה, "יצר לב האדמה", אבל שָאוּל, הגולם שנברא באמצע הסיפור כמאהב לגיבורה אכולת הקנאה, הופך את הכל להבל קבליסטי מייגע
הכישרון שמפגינה שהרה בלאו בספר הביכורים שלה, "יצר לב האדמה", מפתיע ממש: זו לא רק הכתיבה השנונה והקצבית, הדיבורית והעשירה, ולא רק המיומנות בבניית מתח סיפורי, עם רמזים דקים ושורות פאנצ' אגביות, אלא גם העֶמדה הנפשית הבסיסית של גיבורת הספר: עמדה יצרית, מתאכזרת לעצמה, שונאת אדם לתיאבון, אלימה אך גם משעשעת. מין צירוף שיוצר איזה חופש אמירה מקורי, נטול עכבות.
תלמה, גיבורת הסיפור, היא רווקה בת שלושים בחברה דתית לאומית, מורה באולפנא המואסת בתלמידותיה, והיא מתחרה
חלק מהסרקזם מופנה כאן נגד מחנק החברה הדתית שבה חיה תלמה: נגד דיכוי היצר, ובעיקר היצר הנשי ("רצון חזק מדי מגרה את הרוע באוויר", אומר לה רב אחד), נגד המוסכמות המאלצות בעלת-תשוקות כמו תלמה לשקר ללא הפסקה ("כמות השקרים העצומה שסיפרתי בזמן האחרון נמאסה עלי... אני רוצה לומר את האמת, ללעוס בפי את המילים הנכונות, להטיח אותן החוצה שיתססו קצת בחדר, שיכניסו לכאן ריח של כנות"), ונגד אותן מצוות שהתרוקנו מתוכן – למשל הדוד האומר קדיש על הסבתא ומתבשם מזמרת ה'אל מלא רחמים' של עצמו: "לאברום, בעלה של צילה, קול בריטון נאה שהוא גאה בו מאוד. אין כינוס משפחתי שבו איננו זוכים להיחשף לתרגילי החזנות שלו".
אחד הפרקים המבריקים והארסיים בספר הוא תיאור ליל הסדר המשפחתי. תלמה, פורעת סדר מטבעה, משתתפת בו כרווקה מושפלת וכבת למשפחה החלשה בהיררכיה החמולתית, אשר מתארחת אצל המשפחה החזקה, זו של נילי צרתה: "הגברים יושבים בהסבה, שקועים בכריות לבנות המשוות לסלון של צילה חזות משונה של חדר מיטות נפקני. אבא טובע בציפית ריקה כמעט מנוצות, והתחת של דוד אברום שקוע בכר ענקי שמתפוצץ מנוצות משובחות. מלחמת המעמדות מתקיימת גם כאן, בליל החירות והאחווה! שוקה של התרנגולת, שאולי תרמה את נוצותיה לאחד הכרים, מתנוססת באמצע קערת הסדר". את תסכולה מטביעה תלמה בשתייה ובשיגור מבטים אל אהובה שאולי עדיין כרוך אחריה אבל יושב ליד נילי: "אילו הייתי מושיטה רגל, הייתי יכולה להתחכך בחנן שיושב מולי ולועס. הלסתות שלו נעות במרץ, העיניים שלו זגוגיות... מה יש בו בליל הסדר שהופך אותנו לבהמות".
הערב הזה, מכל מקום, ייגמר רע מאוד. תלמה תבחין בחנן ובנילי מתנשקים בגינה למטה, תבין שהעניין הוכרע, ובתגובה לא רצונית תקיא מהמרפסת את כל האוכל והיין שהתפטמה בהם, הקאה מרהיבה מסוגה, שתגיע עד הזוג המתנשק ותלכלך את שולי שמלתה של היריבה המיתולוגית, זו שתמיד ביקשה את קרבת תלמה כדי לקנטר אותה. "הנה לך, נילי! התקרבתי אלייך", היא תסכם לעצמה את האירוע.
פתקית החלפה לגבר
אבל בשלב הזה, קצת לפני אמצע הספר, משהו מתהפך לרעה בסיפור כולו: כל הריתוק שנוצר עד עתה מתוקף המגע הצמוד והחריף עם המציאות – המציאות הנפשית של תלמה ושל האנשים סביבה, שהיא בחנה במחושים רגישים ובהגדלה דרמטית, ובכן, כל זה משתנה עכשיו כשהסיפור, בתפנית לא צפויה, מפליג אל מחוזות המופרכות והבדיה המיסטית. וכאן נפגוש גולם, שתלמה המאוכזבת מחליטה לברוא לעצמה, גולם-גבר שיאהב רק אותה ויקשיב רק לה. והגולם הזה נוצר מעפר באדמת בית הקברות המקומי, בשיטת המהר"ל מפראג, עם צירופי המילים ופתקית-האותיות תחת הלשון וכל החרטא הקבליסטי הילדותי הזה.וכצפוי, כשתלמה נפרדת לכאורה מדיבוק אהבתה לחנן המציאותי (חנן, אגב, הוא גם שם הגבר האהוב במחזה המיסטי "הדיבוק"), ומוסרת את תאוותיה ביד הגולם המלאכותי, המסוכן והמסוקס (אל תצפו לתיאורים מחרמנים), היא ננעלת באופן סופי ואובססיבי בתוך עצמה. האגוצנטריות המודעת והמסקרנת שהיא הפגינה קודם תופחת עכשיו לאנוכיות שאין לה מרפא ואין להשביעה, וזו מאיימת להפוך גם את הקורא שיבוסס בה לגולם זמני. ואם קודם ההומור של תלמה איזן איכשהו את המיזנטרופיות ("בנות שטן" היא כינתה את תלמידותיה באולפנא) ואת התיעוב המופרע והרודני שרחשה כלפי הוריה ואת השנאה העצמית המורבידית ("כולי נרקבת מבפנים עד שנדמה לי שבכל פעם שאני פותחת את הפה אדים רעילים בוקעים ממנו"), הרי עכשיו מתמעט ההומור ונטיית המוות המתגברת שלה חוברת לזכרי השואה שקיננו ברקע כל הזמן, ובעיקר למרד גטו ורשה, שגם בו, לפי אחת האגדות, פעל גולם לצד היהודים (את הגולם הזה, מסתבר בספרנו, בראה סבתהּ של תלמה). מכאן והלאה ייצבע האוויר סביב תלמה, בחזרות תיאוּרִיות אין סופיות, בצבעי דם ובתחושות של חום שורפני (זכר לשריפה בגטו וביטוי לאישה שהפכה לאש).
וגם הגולם הפרטי של תלמה, כמו קודמיו בהיסטוריה הבדויה, ייצא למסע הרס בסביבתה, מסע שיחצין את איבותיה ושנאותיה המודחקות, וכך יתחילו אנשים למות ולחלות ולהיפצע, ובית הספר שבו היא מלמדת יישרף. אבל תלמה לא תוותר על הגולם המאהב שלה, שהשביע את מיניותה ושיפר את מראיה והביא לנצחונה על משפיליה. אכן, מתחת לאגואיזם המופרע יש לנו כאן עניין עם קנאת אשה, קנאה שורפנית הממחישה את אמרת חז"ל המוכרת, "אין אשה מתקנאת אלא בִּיְרֵכה של חברתה", או בלשונה של תלמה: "אינך נעשית אישה אמיתית אלא לאחר שעמדת בתחרות גופנית עם אשה אחרת". כן, תלמה היא טיפוס כל כך קנאי, שהיא חוששת אפילו שהגולם, שתוכנת רק אליה, יצא מהבית ויראה נשים אחרות, ולרגע אפילו עובר בה הרהור קנאה בסבתה האהובה, שהיתה בקשר עם הגולם בגלגולו הקודם.
בקיצור, השם שתלמה העניקה לגולם שלה, "שאול", המבטא לכאורה את היותו שאול מהאדמה (או מהשאוֹל), הינו למעשה המחשה מופרזת בהחלט לביטוי משיר השירים "קשה כשאול קנאה". ובמקרה של תלמה קרי: קשה כְּשָאּול קנאה".
מכאן מתפרש גם השם הרב-שכבתי של הספר עצמו: "יצר לב האדמה" הוא גם הגולם שיצרה תלמה מן האדמה, והוא גם ההשתוקקות הייצרית שלה לשוב אל האדמה (היא נהנית לעטוף את עצמה בעפר מעת לעת), והוא גם היצר ה"רע מנעוריו" ("כי יצר לב האדם רע מנעוריו") של האדם, המובא כאן בגירסתו הנשית הלוחמנית: "אדמה" כלשון-נקבה ל"אדם".
אבל בכל מדרשי השמות האלה יש עניין רק כל עוד הסיפור מעניין, והסיפור, כאמור, הולך ונעשה תפל ככל שתלמה עוברת לאגף המיסטי הנחות של הדת שבה מרדה, והופכת את עצמה למין לילית עכשווית. לא ברור כמה מן המורבידיות שהחניקה את הסיפור הביאה המחברת, שהרה בלאו, מתוך מרתה השחורה, וכמה מזה בא לה מתוך עיסוקה הממושך בנושאי שואה. כי גם אלה דברים שמשתלטים על הנפש כשהם נלקחים במינון יתר.
לפנייה לכתב/ת 
