כך שרדתי שלושה ימים על מיץ עשב חיטה

"בשר מיושן", זורקת עדנה מינץ, עומדת על במה, את מילות הקסם, ועיניה יורות חיצי גועל. "מישהו יודע מה פירוש המושג?". "רקוב, רקוב" זועק הקהל שכבר היה בהרצאה הקודמת. "אבל טעים, טעים" מתקומם שלמה כהן הסוכרתי מערד. "אנחנו פה כדי להיות בריאים" חותמת מינץ את הסוגיה וממשיכה להסביר מדוע אסור, פשוט אסור להשתמש במלח ממלחיה.

לפני שישה חודשים פתחו הזוג ג'רי ועדנה מינץ את חוות הבריאות אלומות. הוא איש עסקים שהתמחה בארצות הברית בנדל"ן, והונו האישי מוערך בעשרות מיליוני דולרים. היא תזונאית הוליסטית ואחת המומחיות הגדולות בעולם בתחום האוכל החי (raw food ) על פי שיטת אן ויגמור (גורו אמריקאית שהטיפה לחיים בריאים ואורגנים. המוטו המלווה את שיטתה הוא "היה אתה הרופא של עצמך" וכן "יהיו מזונותיך תרופותיך"). 

השניים, שחיים לפי השיטה כבר שמונה שנים, לא זוכרים טעמו של קפה, אלכוהול, לחם, מזון מטוגן, מעובד, מסוכר, או כל מאכל המגיע מן החי, כולל ביצים וחלב. הם רזים, בריאים ומלאי אנרגיה, וחיים בעיקר על סלט. המשקה האהוב עליהם הוא מיץ עשב חיטה ירקרק ומר כמוות. נבטים עמוסי כלורופיל (אך נטולי טעם) הם המזון המועדף.

שנים חיו על פי דרכם עד שהחליטו כי הגיע הזמן לאפשר לישראלים המעוניינים לעשות שינוי אמיתי בחייהם להכיר אותה לעומק. "רצינו ליצור פה גן עדן " מספר ג'רי. "מקום בו יוכל אדם לנקות את הגוף והנפש ולצאת לדרך חדשה".

קיבוץ אלומות שבגליל התחתון (ליד טבריה) קיבל אותם בזרועות פתוחות. חצי שנה של תכנון ושיפוץ הניבו כפר קטן ויפהפה: 24 סוויטות נוחות משתפלות על צלע ההר, חדרי טיפולים, התעמלות, חדר אוכל ספון עץ וגן ירק אורגני המשכן בתוכו חסות בגדלים בלתי הגיוניים.

לסדנת ניקוי הגוף והנפש מגיעים לשבוע, המצטיינים נשארים גם שבועיים או שלושה. רוב המבקרים (70%) הן מבקרות, רוב המבקרים משני המינים מגיעים לבד. כולם אוכלים רק מזון חי שנקטף לפני רגע מהגינה או נוגסים בקרקרים

שהוכנו במאדה המיוחד (דיהיידראטור) שחומו לא עולה על 48 מעלות. נוסף לתזונה הייחודית שומעים הרבה הרצאות על חשיבה חיובית ושינוי, עושים צ'י קונג, התעמלות ומדיטציה, והמעוניינים בניקוי עמוק באמת מתייצבים בשמחה בחדר החוקנים. עד היום עברו למעלה ממאתיים איש את החוויה, השמועה עוברת מפה לאוזן והביקוש עולה. 

את השקט העמוק, המרגיע, קרעו רק ציוצי הציפורים. הפ-תעה! טלוויזיה – יוק, גם לא רדיו. ג'אקוזי מפנק? לא כאן. עיתונים זו מילה גסה. במקום אלה פוזרו ב"סלון" שולחן קטן, כסאות וכורסה הפונים כולם אל גולת הכותרת - החלון. שעות. שעות אפשר לשבת מול הנוף הזה ולחשוב על החיים, לפטפט, לקרוא ספר, להתעמק בתה צמחים קטן, ולנוח מהמרוץ המטורף. אפשר. אבל לא. במקום הזה עושים עבודה.

אני עומדת במעגל (ושואבת אנרגיה)

המפגש הראשון, היה, כמה טוב, ארוחת צהריים. דמיינו בופה ענק, כזה של בית-מלון-הכל-כלול בטורקיה. עכשיו תורידו את שלל המאכלים המוכרים, סוגי הלחם, שפע הבשרים, הביצים, המיצים, הקפה והבקלוואות, ותשאירו רק את פינת הסלט.

מאוכזבים? עכשיו דמיינו אתכם עומדים במעגל, רגע לפני האוכל, נותנים ידיים אוהבות לאורחים האחרים ומקשיבים בעיניים עצומות לדבר תורה רוחני. "הרגישו את הרגליים ניטעות ושואבות אנרגיה מן האדמה... התחברו לאנרגיה החמימה שמגיעה מן הדבר הטוב שארע לכם השבוע.. גופי הוא מקדשי לנצח.." הסתיימה הדרשה? עכשיו תחבקו את הטורקי מימינכם ואז את זה שמשמאלכם, ואם בא לכם להתנפל על עוד אנשים במעגל - לכו גם על זה.

זה היה ביזארי, אם נאמר בעדינות, ובאותה מידה גם נעים במיוחד. מתי יצא לנו לאחרונה סתם לתת ולקבל חיבוק ארוך ואוהב שלא היה בו רמז לשום דבר פרט לחיבה? ואיך אפשר לא לחייך אחרי תהליך שכזה?

ג'ימלייה. עשרים אנשים ניגשו בסדר מופתי לנקודת העמסת הצלחת. היה טעים, אין מה לומר. גם הטחינה מחצילים שניתנה במשורה על הצלחת, מלווה בקרקר פשתן, היתה טעימה לעילא. "אולי אני פשוט נורא רעבה", הרהרתי ביני לביני בעודי מוסיפה כף חומוס מונבט ושתי כפות גדולות של סלט שומר אורגני, ומטביעה את הכל ברוטב מלפפונים ירקרק. "לא", סיכמתי בפליאה ביני לביני, "פשוט טעים".

בית סוהר של בריאות

שלמה כהן, חולה הסוכרת, דווקא לא כל כך מרוצה "ארבע פרוסות לחם אני אוכל רק על הבוקר", מלמל בפה מלא גזר, "פה אפילו לא הקצה של החלה".

"והכדורים?" קפצה אשתו-שתחיה, שהתעקשה להביא אותו לצפון הרחוק. "שמונה סוגי כדורים לקחת כל יום ולא הצלחת לעשות שלושה צעדים בלי לעצור לנוח, ומה עכשיו? שבוע כאן והסוכרת מאוזנת, שלא לדבר על הצעידות הארוכות שאתה עושה כל יום".

"בית סוהר", עונה לה כהן, מתגעגע לכוס יין ולוגם עוד שלוק מהמים - עם- הלימון, "אבל איזו בריאות..".

"הספור של שלמה אינו יחיד במינו", מזדרזת עדנה מינץ לתרגם, "מגיעים אלינו אנשים עם בעיות שונות: דלקות פרקים, עייפות כרונית, סכרת, בעיות אכילה. כולם מדווחים על שינוי משמעותי בתוך ימים ספורים. התזונה מחד, והאווירה וההרצאות והפעילות מאידך גורמים לאנשים להיפטר מקשיים פיזים ונפשיים שסחבו איתם שנים".

"המקום הזה הוא קסם" מספר אסף שוחט שהגיע עם אשתו ירדנה מראש פינה לאחר שילדיהם העניקו להם במתנה שבוע בחווה. "היינו בטוחים שאנחנו יוצאים ליערות הכרמל או למצפה הימים, ופתאום סדנת ניקוי. בשלושת הימים הראשונים הגענו לאפיסת כוחות. לא הצלחנו לזוז, אבל עדנה וג'רי הבטיחו שביום הרביעי הכל יראה אחרת, וכך היה. חזרנו הביתה ושינינו לחלוטין את כל הרגלי התזונה שלנו. איתם השתנו גם התחושות".

- מה למשל?

אסף: "דברים שאפילו לא נעים לדבר עליהם. אתה מפסיק לנחור, ריח הגוף משתנה, העייפות נעלמת לחלוטין. מעולם לא הייתי שמן ובכל זאת הורדתי פה למעלה משישה קילו. אני מרגיש קל כציפור והתחושה נהדרת".

אלוהים הוא עשב

גם טלי פייג שמחה לשתף אותנו בחוויותיה. עורכת הדין התל אביבית שעברה את סדנת הניקוי הייתה כה נרגשת מן התוצאות עד שהחליטה לעזוב את העיר ואת מקום עבודתה ולקבוע משכנה לזמן בלתי מוגבל בחווה, שם תאכל הרבה מאוד אוכל חי, ותסייע בשיווק. "מקום נפלא" היא חוזרת ואומרת, "נפלא".

ארוחת הצהריים מאחורינו. עכשיו הרצאה. במצגת ארוכה ומחויכת מסבירה עדנה מדוע לא כדאי לשתות חלב ("גורם לנו למשוך את הסידן מהעצמות"), לאכול בוטנים ("מכילים ברובם עובש") ומדוע המלח מהמלחייה מקולקל (ואם להשתמש רק במלח אטלנטי וגם זה במשורה). המושג 'חשיבה חיובית' חוזר ועולה שוב ושוב. האווירה נעשית חיובית למרות הנו-נו-נו שמגיע כל הזמן מהבמה. אני מרגישה את תנומת הצהריים משתלטת אבל איפה, הגיע זמן לעבוד את אלוהי המקום – הוא עשב החיטה.

לא טעים? אתם לא נקיים

הכניסה לחדר בו נמצאת המסחטה מכה חזק באף. ג'רי מוציא ברוב טקס את הכלי האטום בו שוכן העשב שנקצר זה עתה ולו מיוחסות סגולות ריפוי טבעיות (אך מזכיר יותר דשא בריא במיוחד).

"שותים את זה?" אני שואלת בבהלה "פעמיים ביום על קיבה ריקה אבל בשום אופן לא לפני השינה" הוא ממשיך ורומז לויאגרה הטבעית "זה נותן כל כך הרבה אנרגיה".

אחר כך הוא מכניס מלוא חופניים עשב לתוך המסחטה שמגירה אט אט טיפות סמיכות אל תוך משפך קטן. סינון קל והנוזל, ירוק ולא מזמין , מוכן לטעימה. שירי לוקחת בשוט אחד ומלקקת את השפתיים. אני סותמת את האף, לוקחת שלוק ומחפשת מקום להקיא.

"מי שהגוף שלו מזוהם", מעליב ג'רי, "מתקשה לשתות את המיץ. למי שנקי זה הדבר הכי מתוק בעולם, יותר טוב מדאבל מרטיני". שירי מאושרת. היא כבר רוצה לעבור לגור פה. אני תוהה איפה מוצאים איזו מנת קפאין במקום הזה, ומה מתכוון לעשות גופי המזוהם עם הבחילה הגואה.

שבת שלום (עם גרנולה וצ'י קונג)

ארוחת ערב. שוב מעגל. שוב חיבוקים. שוב סלט. הפעם צ'יפרו במרק עדשים חם וחלת שקדים טעימה. שלמה מקדש על היין ועל חלות אמיתיות. אשתו צריכה למשוך ממנו את הנגע, רגע לפני שהוא מתנפל בחירוק שיניים על הקמח הלבן. בערב מופע כישרונות מקומי וסרט. לא יודעת אם זה האוכל או סוף השבוע או הכל ביחד אבל בתשע בערב אני בשלה לתנומת לילה מרגיעה. חודשים לא ישנתי כל כך טוב.

שבת קודש. המהדרין מתעוררים בשש וחצי לצעידה ושיעור צ'י קונג עם אורי המדריך החתיך. גם התעמלות וגם נוף יפה. אנחנו מגיעות בנונשלנטיות היישר לארוחת הבוקר. מעגל. חיבוקים. גרנולה וחלב שקדים עם פירות. טעים. אני נשארת רעבה.

היום עובר. עוד הרצאה, עוד שיחה חושפנית עם אנשים מעניינים, עוד סיבוב רגלי בתוך השקט הנקי הזה. רחל מספרת איך הגיעה לפני שבועיים שבר כלי, סובלת מכאבים בכל מקום בגוף, איך נכנסה לדיאטת מיצים, כמה טוב היא מרגישה עכשיו. "רק אהבה יש במקום הזה" היא אומרת "רק אהבה". עדנה וג'רי מרוצים.

לקראת ארוחת הצהריים אני מרגישה צורך עמוק באוכל. שירי מרחפת באושר בין שבילי החווה, קלילה כפרפר, נהנית מכל רגע. אני מחכה בכיליון עיניים שיגמר כבר המעגל. גפילטע משקדים, חזרת מוואסבי, סלט גזר וג'ינג'ר, נבטים, נבטים, נבטים. העיניים של המשתתפים בורקות בבריאות מוצהרת. אני נשארת רעבה.

סוף הטיול. פרידה נרגשת. חוזרים הביתה. כוס הקפה הראשונה מגעילה לא פחות משלוק עשב החיטה. אולי בכל זאת הייתי צריכה לחכות ליום הרביעי.