"השנאה וסיבותיה הנעלמות"
"ילד מכיתה נמוכה סיפר לו שאחד חדש אצלם בכיתה שאל עליו וביקש ממנו שיראה לו אותו. 'והראית עלי?' 'כן'. 'ומה הוא אמר?' 'שהוא הולך להרוג אותך'. 'איך יהרוג?' 'במכות רצח', הוא אמר. 'והוא אמר לך שתגיד לי את זה?' 'כן,' הודה השליח, פרץ בצחוק ומיהר לברוח." סיפור חדש של יהושע קנז מתוך כתב העת "קשת החדשה"
עמרם
אחרי-הצהריים הלכו לקנות לו מכנסי חאקי ארוכים, וכשעברו ברחוב שמאחרי הקולנוע פגשה אמו אשה שלא הכיר. האשה עמדה בפתח אחד הבתים וקראה לאמו בשם-עלומיה. רק כשניגשו אליה נזכרה בה אמו, צחקה מופתעת, קראה לה שושנה, טפחה על כתפה ושאלה לשלומה. מתשובת האשה, הבין הילד שלפני שנים עקרה עם משפחתה מן המושבה ובאחרונה חזרה אליה. "פה אני גרה", הצביעה האשה לאחוריה על הבית שעמדה בפתחו. אשה נמוכה ועגלגלה בחלוק-בית קיצי, שפתיה עבות, שיפעת שערה השחור קלועה בצמה המגולגלת על קדקודה, עיניה בולטות ופלומה שחורה נמשכת כמו פס של צל מרקותיה לאורך לחייה.
היא הביטה בילד ואמרה לאמו: "זה הוא".
"כן", אמרה אמו והאשה צחקה משום-מה.
"לא באו עוד?"
"לא. לעת עתה רק הוא. ושלך?"
"תודה לאל! ילד טוב. יכולים להיות חברים. וגם באו עוד שניים, ילד וילדה, היא עוד קטנה".
"שיהיו בריאים", אמרה אמו.
הם נפרדו ממנה והמשיכו בדרכם. הוא לא שאל מי האשה ומה הקשר שלה לאמו. לבו אמר לו שזה לא מהדברים שהוא רוצה לשמוע אותם. אמו קראה מן הסתם על פניו את סירובו ולא השיבה על שאלה שלא נשאלה. אבל הוא לא חדל לחשוב על זה.
מכנסי החאקי הארוכים, כמוהם כנעליים חצאיות, היו יותר מפריטי לבוש. זה-כבר נקבע שהם מבשרים את ראשית המעבר אל עולמם של הגדולים.
הזקן בעל החנות, איש גבוה במגבעת, נשם ונשף כשהתכופף לרגלי הילד כדי לסמן בסיכּות את אורך המכנס, וכשהרכין את ראשו נפלה המגבעת ארצה. הצחוק כבר פירפר בחזהו של הילד ועיניו פגשו את עיני אמו. כתמיד, ניחשה מה בלבו ופערה את עיניה באזהרה המוכּרת, ונשכה את שפתיה הצרות להורות על שתיקה.
הוא שב עם אמו הביתה ורצה להיות לבדו. לכן הקדים לצאת ולמלא את חובתו היומית, לקצוץ ירק לתרנגולות.
האווזים המהלכים בחצר עצי-הפרי כבר ביערו בה כל עלה עשב, וגם טינפו את האדמה עד שכמעט לא נותר שם מדרס רגל בטוח. הוא לקח את הדלי הקטן ואת המספריים החלודים ויצא אל המגרש שליד הרפת, שם צמחה הריגְ'לֶה בשפע רב. אחרי שקטף את הכמות הדרושה התיישב על המדרגה שבפתח הרפת, הניח לצדו את ערימת העשבים והחל לקצוץ במספריים לתוך הדלי, אגודה-אגודה.
כשהיה קטן ישב על המדרגה הזאת הפועל הערבי שעבד אז ברפת. מוֹהָמֵט, קרא לו פליקס, כמו שקרא לקודמיו וגם לבאים אחריו. כשנח מעבודתו היה מנגן בכינורו, כינור של מיתר אחד. אמו של הילד לא יכלה לשאת את הצליל הזה, אמרה שזה נשמע כמו זימזום של זבובים. אבל את הילד ריתקה הנגינה האיטית החד-גונית והעצובה. הוא היה יוצא אל הרפת, עומד מולו ומתבונן באצבעותיו הלוחצות את המיתר ובקשת, העשויה כקשת של ל"ג בעומר, שמשיכתה מפיקה מן המיתר את הצליל הדומה לבכיו של בעל-חיים. הערבי היה שקוע כל-כולו בנגינתו והילד לא ידע אם הבחין בו, עד שהיה פליקס חוזר אל הרפת, אחרי חלוקת החלב, ומכריז: "נגמר הקונצרט!"
ומוחמד היה נכנס וטומן את הכינור והקשת בתוך שקית גדולה של בד כהה, וקושר היטב. אחר-כך נשמעה מן הרפת החריקה החוזרת ונשנית של גריפת הזבל, כפעם בפעם היה עולה משם קול גערה של פליקס: "אתה טֶמְבִּי, מוֹהָמֶט, טֶמְבִּי גדול!"
מה לאשה ההיא ולאמו? מה השאלות האלו: "זה הוא?"; "לא באו עוד?" הוא לא ידע, גם לא רצה לדעת. ביקש להסיח מזה את דעתו, ולא עלה בידו.
הוא גמר לקצוץ את העשב, קם והלך לחצר הבית. האווזים ראו אותו והתקהלו לקראתו מיד בגעגועי תרועה ליד השער הסגור. הם הצחיקו אותו, הוא אהב את החבורה העליזה הזאת, אף על פי שטינפו לו את כל החצר. הוא פתח את השער, הבריח אותם פנימה בהנפת רגל, נכנס וסגר מיד. הם הצטופפו מולו ומתחו את צוואריהם לראות מה בדלי. תאבונם האינסופי דחק בהם להשתלט מיד על הריג'לה הקצוצה, שריחה הרענן שיכּר אותם.
הוא הגביה את הדלי, הבריח אותם שוב וניגש אל התרנגולות. עד שהגיע לשם כבר חיכו לו האווזים ליד הלול. הם הכירו את המסלול היומי שלו, הגיעו לפניו לכל מקום ולא חדלו לגעגע אליו.
את הלול הקטן הדו-קומתי סיפקה הרשות לצורכי המשפחות בימי המחסור. במרחב הזעום שלהן, הצטופפו בכל קומה ארבע או חמש תרנגולות, שמשקפי פח מורכבים להן על מַקוריהן. לאחר הילולת דמים נוראה שהתחוללה בלול, על שתי קומותיו, הרכיבו להן את המשקפיים האלה, למנוע אותן מלהוסיף ולנקר זו בעכוזה של זו.
גם בלי המשקפיים הן נראו מטומטמות לגמרי, עכשיו היו נלעגות ומוזרות פי-כמה. תמיד התעכב להביט בהן לפני שהגיש להן את ארוחת הירק, באבוס העליון ובאבוס התחתון. שעה ארוכה התבונן בתנועה העצבנית של ראשיהן מצד אל צד, כשהן מחפשות, לשווא, את העולם שאבד להן מאחרי המשקפיים האטומים. שום דבר לא ראו לפניהן, רק למטה, לרגליהן - היה האבוס והיו טפריהן וטפרי חברותיהן המדשדשים על פסי העץ המשמשים רצפה. תמיד נראו מדוכדכות. אווירת אֵבֶל היתה שם.
הלול עמד בצִלה של תאנה ענפה ומתולעת. מכל עצי הפרי שבחצר, זה העץ האחד שלא זכו ליהנות מפריו מיום שניטע בחצרם. מכרים וכל מיני מביני-דבר בדקו את העץ היפה ואת פריו הנגוע. יש שטענו כי שורשי התאנה יורדים אל בור-השפכים הסמוך לשם ויונקים את מימיו המזוהמים, וזו סיבת הנגע. יש שתלו את האשם ברפת, בבור השתן ובבור הזבל שבחצרה, ובזבובים למיניהם המעופפים ובאים משם. ויש שהעלו סיבות אחרות. המליצו על כִּיוּס וסיוד ואיבוק וריסוס בחומרים שונים ומשונים, הכל נוסה. וכשהתאנה חנטה פגיה, כבר נבראו בתוכם התולעים, מחכות לשעתן. וכשתפחו התאנים והבשילו, מתפקעות מרוב דבשן, עדיין לא ניכר בהן שהמון תולעים שורצות בתוכן. כעבור ימים לא-רבים היה הפרי הבשל תלוי על הענפים סחוט ומדולדל וסופו שהתייבש ונשר ארצה, או על גג הלול. הוחלט שלא להתייחס עוד לתאנה כאל עץ-פרי אלא כאל אילן-סרק.
כשראו האווזים שגמר להאביס את התרנגולות בשתי הקומות ועוד מעט ייצא מן החצר, מיהרו אל השער, הקדימו וחסמו לו את דרכו, כדי שלא ייצא בלעדיהם. משהו משך אותם תמיד החוצה, תמיד נראו כמחפשים פירצה בגדר ומנסים להערים על מי שנכנס או יוצא, להוטים לחמוק בשער שנפתח לרגע קט ולצאת לחופשי אל המרחבים. והוא תהה: איזה מרחבים? מה מושך כל-כך את לבם? מה הם מצפים למצוא שם בחלקת השדה העלובה שמעבר לגדר? הייתכן שאותו הם מבקשים ואינם רוצים להיפרד ממנו?
כשייכנס הביתה יאמר לאמו דבר שיצער אותה:
"כשאני אהיה גדול, אני רוצה לגור במקום שאין שם רפת ולא תרנגולות ואווזים, ושהאדמה בכל מקום תהיה מכוסה בתים וכבישים ומדרכות, ולא יראו אותה בכלל".
בנעוריה למדה אמו חקלאות בבית-הספר של חנה מייזל, בנהלל, והיתה גאה בידע שקנתה שם.
"בקיצור", אמרה אמו, "אתה רוצה לחיות כמו יהודי גלותי, בלי שורשים, בלי קשר לאדמה".
למחרת אמר לאמו שהוא הולך לספרייה, ולקח את הספר ששאל לפני ימים אחדים.
"כבר גמרת לקרוא את זה שהבאת?"
"כן".
"מתי הספקת לקרוא? לא ראיתי אפילו שאתה פותח אותו".
"הוא משעמם".
"אתה בכלל לא קורא, סתם אתה מחליף ספרים. לא נגעת בספר הזה".
"הספרים מהספרייה מגעילים אותי. ילדים רושמים שם כל מיני שטויות וקללות וציורים גסים וגם מוציאים מהאף ומדביקים את זה לדפים. אני נגעל לגעת בספרים האלה".
פניה הביעו סלידה:
"למה אתה נמשך תמיד להסתכל על דברים מגעילים ששום ילד לא שם לב אליהם? כשקוראים ספר חושבים על דברים אחרים. בדרך תיכּנס לאתא ותשאל אם המכנסיים שלך מוכנים. תמדוד קודם ותראה אם האורך בסדר. כבר שילמתי הכל".
ברחוב שמאחרי הקולנוע נעמד לפני הבית הקטן, שמפּתחו קראה האשה שושנה לאמו. שני חלונות היו פתוחים שם אבל רשת כיסתה את פתחיהם, ושום דבר לא נראה באפלולית שמאָחרי הרשת. הוא עבר אל המדרכה שמנגד, ומשם יכול לראות גם את הכניסה לחצר שמאָחרי הבית וחלק מהחצר פנימה. שעה ארוכה לא נראָה שם איש יוצא או בא.
לא רחוק מהספרייה היתה חצר שוממה ובה כמה אקליפטוסים זקנים. הוא הלך לשם, גרף מן הקרקע את ההֶלקטים הדוקרניים, התיישב לרגלי אחד העצים, נשען על גזעו וקרא את העמודים האחרונים בספר שהוא עומד להחזיר.
כשחיכה לתורו בספרייה הציץ בספרים הפזורים על הדלפק, לבחור לו אחד מהם. הוא הושיט לספרנית את הספר שהביא להחלפה, היא עיינה בכרטיס:
"רק לפני יומיים לקחת אותו", אמרה, "וכבר הספקת לגמור?"
"בטח", אמר.
"תספר מה היה בסוף!"
הוא סיפר לה. היא נתנה בו מבט של אי-אמון גמור.
"תגיד תודה שאני לא שואלת אותך מה היה באמצע!"
"תודה".
היא החמיצה את פניה. היא לא סבלה אותו. כבר אמרה לו פעם שהיא "לא סובלת ילדים שמתחכמים".
הוא בחר בספר "הלב" שהיה מונח בין הספרים שהוחזרו, והוא כבר קרא אותו מזמן, ופעמים אחדות.
"תקח את 'ילדי היורה'", אמרה הספרנית, והושיטה לו ספר אחר שהיה מונח שם. "זה עלינו, פה בארץ, ולא באנגליה", אמרה בבוז.
"'הלב' זה באיטליה".
היא פתחה את הספר ודיפדפה בו.
"זה ספר בשביל ילדות קטנות שאוהבות לבכות".
"זה מה שאני רוצה".
הזקן של "אתא" לא היה בחנות, אשתו היתה שם. היא הציעה לו למדוד את המכנסיים, לראות את אורכם.
"אני אמדוד בבית", אמר.
היא קיפלה את המכנסיים ועטפה אותם בנייר דק. לבקשתה, הושיט אליה את אמת ידו והיא תלתה עליה את החבילה הדקה, הארוכה.
וכך, ידו האחת אוחזת בספר "הלב" והאחת מוּשטת לפניו, נושאת את המכנסיים המקוצרים, במקום שיילך הביתה, שוב נשאו אותו רגליו אל הרחוב שמאחרי הקולנוע. שוב נעמד מנגד לצפות בחלונות. שום דבר לא נראה בחדר. אבל בחצר נראתה עכשיו עגלה שיצוּליה שמוטים. סוס לא נראה שם. פתאום היתה תנועה מאחרי שני החלונות המרושתים, צללים נעו באפלולית החדר. מה הוא מחפש שם, תהה, את מי הוא מחפש? הוא לא ידע. אמו צודקת, הוא אכן נמשך אל הדברים המשונים, המכוערים והדוחים.
בבית התעניינה אמו איזה ספר הביא מהספרייה.
"אבל כבר קראת את זה!" אמרה.
"נכון".
"למה לקרוא אותו ספר פעמיים, אם אפשר לקרוא ספר חדש. לא חבל לך על הזמן?"
"אני לא מתכונן לקרוא אותו עוד פעם".
"אז למה לקחת אותו?"
"להרגיז את הספרנית".
"מה היא עשתה לך?"
"אני לא סובל אותה".
היא הסירה את הנייר שהמכנסיים עטופים בו.
"מדדת כמו שביקשתי?"
"כן".
"בוא הנה! אלה המכנסיים שקניתי לך? אלה מכנסי חאקי?"
היא החזיקה מכנסיים חומים גדולים של מבוגר.
"אמרת שמדדת אותם".
"לא מדדתי. אמרתי לה את השם, והיא הביאה את אלה. לא הסתכלתי מה היא נותנת לי".
"פשוט, שיקרת".
"כן".
"קנינו מכנסיים של בחור, ואתה מתנהג כמו תינוק. חשבתי שתשמח ללבוש אותם בשבוע הבא, כשתלך לבית-הספר. וזה בכלל לא מעניין אותך. מה כן מעניין אותך? אפילו לקרוא לא מעניין אותך".
"אני אקח את זה לחנות, להחליף".
בלילה התעורר ושמע אותה מדברת חרש עם אביו. היא סיפרה לו על קניית המכנסיים החדשים ועל התנהגותו המבישה. וכן סיפרה לו על מצב-רוחו המשונה, מאז פגשו ברחוב את האשה שושנה.
"איזה שושנה?" שאל אביו.
"אתה לא זוכר?" שאלה אמו, "יָלַדנו באותו היום, שכבנו מיטה על יד מיטה. היה לה הרבה חלב והיא היניקה אותו. היא גרה אז בווֹלפסון, הייתי לוקחת אותו אליה".
"כן, אני זוכר".
"הוא שמע אותנו מדברות, לא הזכרנו בכלל את ההנקה, אבל אני לא יודעת מה הוא הבין מזה. הוא קיבל מצב-רוח כזה. יכול להיות שהייתי צריכה לספר לו תכף ולהסביר והוא היה מבין את זה".
"לא, זה היה מבלבל אותו עוד יותר", אמר אביו, "הוא תינוקי. יש ילדים בגילו..." ולחש לה משהו שלא נשמע, והם צחקו.
הילד אטם את אוזניו.
כשהיה קטן, בבוקרי שבתות וחגים, היה משכים ורץ אל חדרם, עולה על מיטתם, אף בעודם ישנים, דורך עליהם ונדחק ביניהם. חוּמם וריח גופיהם אפפו אותו כמו ים, זה היה הים שלו, והוא היה עוצם את עיניו ומכנס את גופו לצלול במעמקיו, להיעלם. כך היה נרדם שוב ושוקע בשינה חדשה. כמו מאליו נפסק המנהג הזה ונשכח כליל. אך בלילה הזה, לשמע צחוקם, עלה בלבו זכר אותה שעה של שבת בבוקר, ובמקום שיתעוררו בו אהבה וגעגועים על השעה ההיא הצטמרר מבּושה ומבוכה. עכשיו הם צוחקים עליו, עושים קנוניה נגדו, עם האשה שושנה. כך בוגדים בו השניים האלה, שהיו שלו, תמיד שלו, רק שלו.
באחד הימים בתחילת שנת הלימודים, בעת ההפסקה בחצר בית-הספר, ניגש אליו ילד מכיתה נמוכה וסיפר לו שאחד חדש אצלם בכיתה שאל עליו וביקש ממנו שיראה לו אותו.
"והראית עלי?"
"כן".
"ומה הוא אמר?"
"שהוא הולך להרוג אותך".
"איך יהרוג?"
"במכות רצח", הוא אמר.
"והוא אמר לך שתגיד לי את זה?"
"כן," הודה השליח, פרץ בצחוק ומיהר לברוח.
הוא העמיד פנים אדישות וחייך חיוך של בוז, אבל הפחד חלחל ללבו. לא כל-כך מפני שיוכּה מכות רצח ואף ייהרג, כלשון ההודעה, אלא מפני כוחן האפל של המלים, ואלמוניות שולחן, והשנאה וסיבותיה הנעלמות.
הוא הקיף במבטו את החצר וחיפש את הילד השליח, ששיער כי שב אל שולחו, אבל לא ראה אותו. לבד מבני כיתתו הכיר פני רבים שהיו אותה שעה בחצר, בייחוד את הגדולים ממנו. בין תלמידי הכיתות הנמוכות יותר היו פנים רבות של חדשים או של ילדים שלא הכיר, ואת אלה סקר אחד לאחד עד שפגשו עיניו את מבקש נפשו.
לא היה ספק בלבו שזה הנער, אף על פי שלא ראה אותו מעולם: נמוך ורחב, נשען על קיר הבניין, לבדו, אחד שלא שייך לאיש ולשום דבר, מצמצם את עיניו כצופה למרחקים, כמו קאובּוי מהסרטים, מישיר מבט קשוח, מתגרה, מאיים, מקצה המגרש ועד קצהו - אליו.
עם תום הלימודים, יצא כרגיל לדרך הביתה עם כמה חברים לכיתה שהולכים באותו כיוון. ביתו היה בסוף הרחוב הארוך, שהחברים פנו ממנו איש לרחובו, עד שנשאר כתמיד הולך לבדו בקטע האחרון של הדרך הביתה.
דחף טורדני עורר אותו להביט לאחוריו והוא ראה את החדש הולך לא רחוק ממנו. מן הסתם עקב אחר החבורה מבית-הספר, ואחרי שפנו החברים איש לדרכו האיץ את צעדיו והתקרב אליו. רגלי הילד התחננו שירוץ מהר הביתה, אבל הוא כבש את הפחד והתאמץ לשלוט בתנועות גופו. עוד נשאר לו קטע דרך לא קצר.
כעבור רגע כבר הלך הנער לצדו.
מבט מהיר שצידד אליו אישר לו מקרוב מה שראה מרחוק בהפסקה בחצר בית-הספר: משהו מעצבן היה בפניו, הוא לא ידע מה הוא. עכשיו הנער צועד אתו בקצב הילוכו, ובאותה רגל, מניף מבודח את ידיו כחייל במצעד, שותק ומביט בו, ועל פניו חיוך מתגרה.
כשהבית כבר לא היה רחוק, אזר אומץ לשאול אותו:
"למה אתה הולך אחרי?"
"הרחוב זה של כולם, לא?" מיהר הנער להשיב, כנראה היתה התשובה מוכנה בפיו לרגע שתידרש. "כל אחד יכול ללכת ברחוב איפה שהוא רוצה".
עכשיו השהה עליו את מבטו. ראשו שגולח בזמן החופש הצמיח זיפי שׂער שחורים, צפופים,סמורים. מתחת לגבות העבות בלטו עיניים אפלות, חמקניות, ומעל לשפתו כבר ביצבצה חתימת שפם שחורה. פניו העגלגלות הוארו פתאום בחיוך של מנצח, אין לדעת על מה.
"זה אתה שלחת את הילד לדבר אתי בהפסקה?"
הוא השפיל את עיניו וחייך כנוצר סוד.
"למה אתה רוצה להרוג אותי במכות רצח?"
"שאתה שוויצֶר. שאתה צוחק על כולם, כאילו אתה הכי למעלה. אני לא סובל שוויצרים".
ליד לוח המודעות, שאחריו יפנה ימינה לדרך העפר המובילה אל ביתו, נעצר והנער נעצר גם הוא.
"אני גר פה", הוא אמר לו, "אני הולך הביתה".
"איפה הבית שלך?"
"כאן", הוא הצביע על דרך-העפר.
"איפה?"
הם פנו ימינה, הלכו לאורך שורת הקזוארינות, והוא הצביע עליו. הנער התקרב אל הבית והתבונן בו רגע ארוך.
"יש לך אחים?" הוא שאל אותו.
"לא. אני בן יחיד".
"אתה לא מפחד ממני, אחרי מה שאמרו לך?"
"למה שאני אפחד?"
"כולם יודעים שאתה פחדן. אתה אף פעם לא הולך מכות. אתה בורח".
"ואתה אוהב ללכת מכות?"
"בטח! אתה רוצה ללכת פֶ'רְפַייט פה על המקום?"
"אני לא יודע ללכת פ'רפייט ואני לא סובל אנשים שהולכים פ'רפייט".
"כי אתה פחדן. אז תלך עם הבּנות".
"אני צריך ללכת הביתה", אמר והלך.
"אני הולך אתך".
הוא נעצר ובחן את פניו לראות אם הוא מדבר ברצינות.
"אני צריך להגיד לאמא שלך דרישת-שלום מאמא שלי".
"איך קוראים לך?"
"עמרם. ואני יודע איך קוראים לך". הוא נקב בשם-עלומיה של אם הילד. "אני ואתה נולדנו באותו היום".
"באיזה כיתה אתה?"
"בטח אתה יודע - אז מה אתה שואל? אני לומד עם הקטנים. אני נשארתי כיתה. שתי פעמים. אבל לא הייתי אשם".
אמו לא הסתירה את מורת-רוחה כשסיפר לה מי הילד שהביא הביתה.
"אמא שלך לא מחכה לך בבית? היא ידעה שתבוא הנה אחרי הלימודים?" שאלה אותו.
"בטח," אמר ועיניו התחמקו, ומיד הוסיף: "היא אמרה לי להגיד לך דרישת-שלום ממנה".
"תודה רבה. תמסור לה גם ממני". וכשראתה שהוא נשאר על מקומו, הציעה:
"תאכל אִתנו?"
"לא. אני לא יכול".
"למה?"
"אני צריך עכשיו להיפנות".
היא הראתה לו את בית-השימוש.
"הוא הלך אחרַי כל הדרך מבית-הספר," הגיב בלחש לתמיהה שעל פני אמו, "אני לא יודע מה הוא רוצה ממני".
היא משכה בכתפיה כאובדת-עצות.
"רחצת ידיים?" שאלה אותו כשחזר לחדר.
"בטח", אמר.
היא הובילה אותו לחדר-הרחצה, ואחרי שרחץ לעיניה את ידיו הזמינה אותו לשבת אִתם אל השולחן. השניים ישבו זה מול זה ועמרם הביט סביבו בסקרנות ובשביעות-רצון. היא הביאה מהמטבח חביתות מטוגנות עם פרוסות נקניק, וסלט ירקות, הניחה לפני כל אחד מהם את שתי המנות ועמדה לפרוס להם לחם.
עמרם אמר: "אני לא יכול".
"למה?" היא שאלה, "אתה לא אוהב את זה?"
"גם לפני שידעתי מה תתני, אמרתי שאני לא יכול".
"כן, זה נכון. אבל למה?"
"אני לא יכול להגיד".
היא בחנה אותו בסקרנות.
"יש לכם אולי חלווה?" הוא שאל."לא. אתה רוצה לאכול חלווה?"
"חלווה אני יכול לאכול".
אמו והוא הביטו בו ואכלו בשתיקה. מבטם הפריע לו והוא הסתכל הצדה בקירות החדר וברהיטיו.
היא הפרה את השתיקה: "החביתה לא מאבקת-ביצים. היא מביצים טריות של התרנגולות שיש לנו בחצר".
"אני עוד מעט אצטרך ללכת הביתה. יש לי הרבה שיעורים להכין".
"אתה תלמיד טוב?" היא שאלה אותו.
"עכשיו אני לומד עם הקטנים, כי נשארתי שתי כיתות ולא הייתי אשם. אבל אם יהיה לי רצון חזק, וגם יעזרו לי, אז אני אתקדם ואהיה תלמיד הכי טוב", דיקלם עמרם.
"בראבו!" קראה ומחאה כפיים, "בראבו!"
עמרם פרץ בצחוק גדול, שטילטל את כל גופו. עיניו מלאו דמעות מעוצמת הצחוק. אחרי שנרגע קצת מצחוקו וניגב את דמעותיו בשרוול חולצתו, שאלה אותו מה הצחיק אותו כל-כך.
"שאת אמרת בראבו", קולו נחנק שוב מהצחוק שאחז בו, עד שנרגע ויכול לדבר: "כל פעם שאמא שלי מפליצה, אבא שלי מוחא כפיים וצועק: בראבו! בראבו! ואנחנו צוחקים נורא".
"ואמא גם-כן צוחקת?" שאלה אותו.
אבל הוא לא שמע את שאלתה, כי שוב אחז אותו הצחוק, וצחוקו הדביק את מארחיו.
אחר-כך אמר לה: "תגידי לו שהוא יעזור לי בלימודים?"
"אמא אמרה לך שתבקש את זה?" היא שאלה.
"בטח. אנחנו נולדנו באותו היום וקיבלנו את החלב שלה - זה כמו אחים, לא?"
"כן", אמרה, "כמעט".
היא בחנה אותו בעיניה כמנסה לפתור חידה.
"אבל הוא לא כל-כך טוב בלימודים", אמרה לו.
"אמא שלי אמרה שהוא מהכי טובים".
"לא, הוא בינוני. אבא לא עוזר לך בלימודים?"
"לא," הוא אמר, "אין לו זמן".
"הוא טוב אליך?"
"לפעמים הוא מרביץ יותר מדי - גם שלא מגיע".
"אתה ילד טוב, ואני מאוד אוהבת אותך", היא אמרה לו בהתרגשות פתאומית, "תבוא אלינו מתי שתרצה ואנחנו נעזור לך כמה שנוכל".
בנה נתן בה עיניים תמהות.
"הוא יעזור לי בלימודים, ואני יכול ללמד אותו ללכת פ'רפייט".
"מה זה?"
"להרביץ מכות", הסביר בנה.
"לא, לא צריך", אמרה, "אנחנו לא צריכים את זה".
"שאם ירביצו לו", הוא הסביר, "הוא יידע להרביץ בחזרה ולא יצטרך לברוח".
הוא נפרד מהם לשלום ויצא מהבית. אחרי רגע של שתיקה, שאל הילד את אמו:
"את באמת מתכוונת שהוא יבוא הנה מתי שהוא רוצה ותעזרו לו בלימודים?"
"למה 'תעזרו'? גם אתה, בעיקר אתה, תעזור לו. מה יש? הוא לא יכול להיות חבר שלך?"
"מה! לא שמעת איך שהוא מדבר? הוא מפגר!"
"יש רגעים שהוא באמת קצת מוזר, ופתאום יש לו ברק פיקחי כזה בעיניים, ואז נדמה שהוא רק עושה את עצמו. אבל הוא נחמד ואני באמת אוהבת אותו. אני אעזור לו, כמה שאוכל".
"הוא דומה לאמא שלו!"
"היא היתה המינקת שלך".
אף עצם המלה הזאת וצלילהּ הרתיעו אותו.
הוא שאל אותה: "החלב שתינוק יונק מעביר לו תכונות של מי שנותנת את החלב?"
"ומי ששותה חלב פרה מקבל תכונות של פרה?"
"למה היית צריכה את זה?"
"לא היה לי מספיק חלב בשבילך, ולה היה יותר מדי. היא הציעה לי את זה".
"למה לא היה לך מספיק חלב?"
"אני לא יודעת".
"כי את לא שמנה כמו האשה הזאת?"
"יכול להיות. ואתה נולדת לפני הזמן".
"למה נולדתי לפני הזמן?"
"אולי לא היתה לך סבלנות לחכות?"
"היא עשתה את זה בשביל כסף?"
"היא לא רצתה כסף. אבל אני התעקשתי. ידעתי שהיא צריכה. אחרת לא הייתי מסכימה".
"איך היא היתה נותנת את החלב בשבילי?"
"לקחתי אותך אליה וינקת ממנה".
"אני נגעל לחשוב על זה".
"למה?"
"היא אשה מגעילה".
"היא אשה טובה ומסכנה. אבל בלילות ינקת ממני", אמרה אמו.
"יותר טוב שלא הייתי יודע את כל זה. נהיה לי רע מזה".
"אתה כבר ילד גדול. אתה יכול להבין את הדברים האלה".
אחרי-הצהרים חזר אביו מעבודתו והיא סיפרה לו על ביקורו של עמרם ועל תגובתו של הילד. אביו חייך אליו חיוך עייף ומבודח כאחד, כאומר לו: מה יהיה עליך? אין לך תקנה? עד מתי תתנהג כתינוק?
ולאמו אמר: "את יודעת? למה בעצם שהוא לא יקח אותו לצופים?"
"לא!" קרא הילד, "אני לא רוצה!"
אבל הרעיון כבש מיד את לב אמו:
"נכון! אם אתה לא רוצה אותו בבית, תקח אותו לצופים. שם הוא יכיר חברים חדשים, בגיל שלכם. כי הוא לומד עם קטנים".
"כן, רק זה חסר לי, שהוא יתחיל לספר לכולם שאני ינקתי חלב מאמא שלו, ושאני כמו אח שלו".
"מה יש?" שאל אביו, "מה רע במינקת? בתנ"ך מסופר על דבורה מינקת רבקה, כתוב איפה היא מתה ואיפה נקברה, מתייחסים אליה כמו אל אשה חשובה..."
אביו קם מכיסאו, והילד נאנח: "עכשיו תלך להביא את התנ"ך להראות לי איפה זה כתוב".
אביו חזר והתיישב.
"מה אתם כל-כך דואגים לו?"
"כי אתה נולדת בחודש השביעי והיית קטן מאד. ואמא של הילד הזה עזרה לנו מאד. אולי החלב שלה החזיק אותך בחיים".
"מה פתאום שאני אביא אותו לצופים? שיבוא לשם בעצמו אם הוא רוצה. עם הילדים מהכיתה שלו".
"אני אביא אותו לשם! אתה זוכר איך שהבאתי אותך לצופים?" הזיכרון הזה העלה חיוך על פני אביו. אבל מלב הילד נמחה הדבר כליל. "הכרחתי אותך. כמעט בכוח. אחרת היית נשאר כל היום בבית, לשחק לבד. אמרתי לך שתכיר חברים חדשים. אז אמרת לי שגם את הישָנים אתה לא צריך. אתה זוכר?"
"זה נכון גם היום", אמר הילד.
"אז למה אתה אוהב ללכת לשם?" שאל אביו.
"וגם כשאין לך זמן וצריך להכין שיעורים?" הוסיפה אמו.
"התרגלתי".
"לא בשביל לפגוש את החברים?"
"לא".
"מה, אתה לא צריך חברים?"
"לא".
"אז זה לא בסדר. כל אחד צריך חברים".
"הוא לא חושב את זה באמת", ניסתה אמו להציל את כבודו, "סתם הוא אומר כל דבר להיפך".
בשבת אחר-הצהריים, כשעסק עם חבריו לשכבה בהכנת הצריף לפעולה, הופיע שם אביו עם עמרם. הוא התעלם מהם. אביו ביקש לדבר עם המדריך. השלושה הצטודדו בחצר, וכעבור שעה קלה חזר המדריך עם עמרם לצריף והציגו לפני החניכים.
המדריך יצא שוב לחצר, ועמרם ניגש אל הילד ונעמד לידו.
"אבא שלך רצה שאני אבוא לפה", אמר לו.
הוא לא השיב דבר.
מישהו מחא כפיים וקרא: "עמרם, בראבו!" ומישהו אחר מחא כפיים אף הוא וקרא: "בראבו, בראבו!" ועוד הצטרפו למחיאות הכפיים ולקריאות "בראבו!" והיו שהוסיפו לזה קולות שונים ומשונים ופרצו בצחוק רם. המדריך נכנס לראות מה פשר השמחה שבצריף והופתע מקבלת-הפנים הנלהבת לנער החדש. הם הביטו בעמרם, מצפים לתגובתו, מחכים למשהו שיִקרה, ולא קרה. בתחילה הביט הנער סביבו ושפתיו התעוותו במין חיוך שדעך מיד. הוא לא הבין מה קורה. אחר-כך נפלה אימה על פניו. אז הביט בו, בעומד לצדו, שהשפיל את ראשו. לבסוף יצא מהצריף ונבלע בדימדומי הסתיו שבחוץ.
קולות הצחוק שככו והרוחות נרגעו. הם התיישבו על הספסלים שלאורך קירות הצריף, והמדריך ישב לפניהם וסקר אותם.
"איפה החדש?" שאל.
"הסתלק", השיבו כמה קולות.
"למה?"
"הוא נעלב", השיבה אחת הבנות.
"מי העליב אותו?"
אף אחד לא השיב."
המדריך החל לנהל את הפעולה.
הבנים והבנות שיצאו יחד מהצריף לאחר הפעולה והריקודים, התפזרו ופנו לרחובות השונים, והחברים שהלכו אתו ברחוב הארוך נשרו אחד-אחד בפנייה לרחובותיהם, עד שנשאר, כתמיד, הולך לבדו. הוא הביט אחורה. מישהו רכוב על אופניים, ופנס הדינמו שלו מרטיט בחשכה, התקרב אליו, עבר על פניו ושקע בחשכה במורד הרחוב. שני אדוקים מזוקנים הלכו לא רחוק מאחריו, שקועים בשיחה עירנית בלשונם. מאחד הבתים יצאה אשה אוחזת בידו של ילד קטן (הוא מכיר אותה; הילד הוא נכדהּ). היא כנראה מיהרה מאד, כי גררה בכוח את הילד ואילצה אותו לרוץ אחריה ברגליו הקטנות. מחלונות הבתים נשמע קולו של אפרים די-זהב משתפך ברדיו בזמרת "אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי..."
ליד השוק הקטן הסב את מבטו אל הפתחים ואל אזורי הצל, שום דמות לא נראתה אורבת בחושך. הוא הוסיף והלך והביט שוב ושוב לאחוריו. ליד לוח-המודעות נעצר לשעה קלה וחיכה, אולי יראה אותו בא. אין ספק שהוא אורב לו באיזה מקום, מחכה לבואו. הוא פנה ימינה. על דרך- העפר המובילה לביתו, ליד אחת הקזוארינות, ראה את צלליתו הרחבה.
הוא ניגש אליו. לא היה שום פחד בלבו. עמרם סקר את דרך-העפר משני עבריה, לא היה שם איש זולתם. הוא קמץ את אגרופיו. רגע עמד כך, כנראה מחכה לתגובתו. בחשכה נראו פניו כמו ברגע של ריכוז עליון. הילד לא זע ממקומו עד שהונפה היד לעברו והאגרוף חבט בבטנו. הוא נהדף אחורה, צעקה חדה, קצרה, נפלטה מפיו. הוא השתופף וגנח, התיישב על הקרקע וכופף את גוו ככל יכולתו. הכאב כלא את נשימתו. עמרם עמד מולו, מביט בו ומחכה, ובדממה ששׂררה שם נשמעה נשימתו הקצובה. לְמה הוא מחכה?
כמה זמן יעבור עד שישכך הכאב הזה; האם יוכל להסתירו מפני הוריו; איך יתרץ להם אותו? הוא יחכה עד שיוקל לו, ולוּ מעט, ואז ייכנס הביתה ולא יספר להם שום דבר. עמרם עומד ומביט בו.
הוא אזר כוח, הצליח לקום, השתדל לעמוד זקוף, ניקה את העפר ומחטי העצים ממכנסיו החדשים ונשם נשימות עמוקות, למרות הכאב בבטנו.
כשהזדקף, עמד מול ביתו. היה אור בשני החלונות של החדר הגדול. לרגע נדלק האור גם בחלון החדר שלו. הוא לא ראה מי נכנס לשם. ומיד כבה האור בחדרו, ושוב היו רק שני החלונות, המביטים בו כמו שתי עיניים תמהות. ביתו מעולם לא נראה לו רחוק כל-כך וזר.
לבסוף הפר את השתיקה הארוכה ואמר באפס-קול: "זה לא כל-כך כואב".
עמרם הביט בו עוד רגע ארוך, אולי היסס אם לחבוט בו שוב, אולי התחרט על המכה האחת. לבסוף פנה, הלך לאִטו אל הרחוב ונעלם מעיניו.
לפנייה לכתב/ת 
