אויה גויה

אי אפשר לבוא ל"הרוחות של גויה" ללא ציפיות. אחרי הכל, זהו סרטו הראשון של מילוש פורמן אחרי הפוגה בת שבע שנים (מאז "איש על הירח" עם ג'ים קארי ב־1999), וזה שיתוף הפעולה הראשון של פורמן עם התסריטאי האירופי ז'אן קלוד קארייר. מדובר במפגש בין יוצרים אגדיים: פורמן, מחלוצי הגל החדש הצ'כי בשנות ה־60, שהיגר לאמריקה ויצר שני סרטים זוכי אוסקר, "קן הקוקייה" ו"אמדיאוס", והמחזיק שני פסלונים אישיים כבמאי; קארייר, התסריטאי הכמעט קבוע של לואי בונואל (שכתב גם את התסריט לגרסה המועדפת עליי ל"סיראנו דה ברז'רק"). חיבור ביניהם נראה הגיוני - ולא רק כי פורמן הוא צ'כי וכי קארייר עיבד לתסריט את הרומן הצ'כי "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". שניהם איקונוקלאסטים, אנשים שמנסים לקעקע באמנות שלהם מוסדות, מנהגים, מוקדי כוח. אנשים שעוסקים בדמויות המתריסות, השנויות במחלוקת, שמציגות את צביעותו של העולם. ואכן "הרוחות של גויה" הוא לכאורה פרויקט מושלם עבור שניהם: ביקורת חברתית מבעד לעיניו של אמן על האופן שבו שלטון ושחיתות תמיד הולכים יד ביד.

סרט משני, כמעט מצער בפספוסיו. "הרוחות של גויה"

האמן הוא פרנסיסקו גויה, צייר החצר של מלך ספרד. מצד אחד הוא לוקח את ממונם של העשירים, בני האצולה ואנשי הכמורה כדי לצייר את הפורטרטים שלהם, אבל בחשאי הוא מייצר תחריטים כמעט מחתרתיים, המגיעים להמונים ברחוב ולא נתלים בטרקליני הארמונות, שבהם הוא מתאר את הריקבון והשחיתות שהוא רואה סביבו.

הסרט מתחיל בימי האיקוויזיציה הספרדית - וכפי שאמרו חכמי מונטי פייתון, "Nobody expects the Spanish inquisition" - ומסתיים בימים שאחרי כיבוש ספרד על ידי נפוליאון. דמות אחת, שמגלם חאווייר בארדם, מתחילה כתומכת נלהבת ודתית של האינקוויזיציה ומסיימת כיד ימינו הכופרת של נפוליאון, להראותנו שנאמנות ואידיאולוגיה ניתנות לקנייה בתמורה לכסף ולמעמד.

אבל "הרוחות של גויה" הוא סרט לקוי, למרות אמירותיו המושחזות ועיצוב התקופה הדקדקני שלו. ראשית, כי במרכזו שלוש דמויות שאינן מעוררות הזדהות, בסרט שמנסה לייצר מטען רגשי ודרמטי. אולי זו הבעיה: שקארייר חשב על סאטירה פוליטית ארסית ונוקבת, כזו שאינה דורשת הזדהות, אבל פורמן הלך לכיוון המלודרמה האנושית, הסיפור קורע הלב של האנשים הנרמסים מתחת לגלגלי השלטונות.

וכך הצייר נותר פאסיבי ומשקיף מן הצד, והכומר הוא דמות חלקלקה ונתעבת מהרגע הראשון (ונדמה שבארדם אף סובל מלגלם אותו, הופעתו ממש לא נעימה), ואילו הדמות התמימה שמגלמת נטלי פורטמן, המייצגת את האזרחים הרמוסים שהמשטר אינו סופר בכלל, אותו כדור משחק שעובר מיד ליד בין התקופות מבלי שאיש יזכור את קיומו, עסוקה מדי בלסבול. והיא עושה את זה בחן הפורטמני הרגיל והאמין, אך התוצאה מפרכת. "הרוחות של גויה", שהסצינות היפות ביותר בו הן אלה המביטות באופן פרטני במלאכתו המגוונת של הרב־אמן במאה ה־18, הוא סרט שמחמיץ את מטרותיו. הוא אינו דרמה סוחפת ואינו מנשר ציני טבול בארס. הוא סרט משני, כמעט מצער בפספוסיו, של שני יוצרים עם הישגי עבר מרשימים יותר שלא מציגים כאן את מיטבם.

•  רוצים לדעת מה יש ליאיר רוה להגיד על "גוסט ריידר", "מילים ולחן", "חוות הקסמים" ו"ריקוד מסוכן"? קראו את מדור סינמסקופ בגיליון "פנאי פלוס " החדש