סל הקליטה

אדמו"רי כדורסל מדופלמים שנו ותנו בנושא עוד בעשור שעבר, ועיניהם נצצו: דיברו אז על אמצע העשור הנוכחי כמועד שבו נרוויח כולנו מהעלייה הרוסית. עשרות שנים חיפשנו סנטרים משובחים של 2.15 מ' לנבחרת ישראל, ושום דבר לא יצא; מהבחינה הזאת, ועוד כמה שקשורות פחות לרוסים ויותר לרוסיות, פירוק ברית המועצות היה חלום שהתגשם.

כשהגיעו לכאן יותר ממיליון עולים חדשים - חלקם יהודים, והחל מאיזשהו שלב רובם לא - היה ברור שזה עומד לקרות. חייבים להיות ביניהם ילדים שצוידו בגנים הנכונים, אמרנו לעצמנו, ותחת השמש הישראלית יהפכו למוצר משופר. לכן, כשארה"ב סגרה ב־1990 את השערים ליהודים מברית המועצות לשעבר, קיבלנו אותם כאן ברצון. והם געשו עלינו בלי סוף, כמו מתפרצת של הלייקרס עם מג'יק, ביירון סקוט וג'יימס וורת'י.

כולם, כל המיליון ומשהו, נכנסו תחת הגדרה אחת: "העלייה הרוסית". אבל זאת לא היתה רק רוסיה; הם הגיעו מכל רפובליקה באזור. יותר מ־600 אלף אוקראינים היו שם, למשל, וזה היה לגמרי בסדר: הרי גם אלכסנדר וולקוב, אקס אן.בי.איי, הוא אוקראיני. השאלה בכלל לא היתה מאיפה יגיע אנדרה קירילנקו הישראלי. השאלה היתה רק מתי.

בינתיים, החבר'ה החדשים האלה הכניסו יד ורגל לכל מקום. יש להם ערוץ טלוויזיה משלהם, עיתונים משלהם, תיאטרון משלהם, מפלגות משלהם. הם שרים, חברי כנסת, רופאים, מדענים, מנקי בתים, שולטים בלעדית בסופרמרקטים ובעוד כמה מקומות. לאן שלא תלך, אתה שומע אותם: מתבטאים בשפתם, נהנים מהחיים, שומרים על תרבותם ובו בזמן משתלבים ומתערים - וכל זה למרות שעדיין לא שילמו את חובם. החוב לכדורסל, זאת אומרת.

שתי אצבעות מסודן

לאף אחד מאיתנו אין בעיה, אני מניח, עם ההצטיינות של קראסנוב בשעתו - שבהצלחות היה דני ובכישלונות חזר להיות ייבגני - או של אלכס אברבוך, גוצ'ה ציציאשווילי, מיכאל קלגנוב, אנה סמאשנובה ואניה גוסטומלסקי. כל אחד מהם היה או שעודנו פנטסטי בתחומו, הגם שקצת קשה לזכור איזה תחום זה. אומרים, אגב, שגם יוליה גלושקו תהיה בסדר (דיסקוס? רומח? אה, נכון, טניס). אבל אני כאן בשם הכדורסל, התובע את עלבונו. עם עצום ורב של עולים ממדינת ספורט, ואף לא תותח כדורסל אחד שייקח אותנו לשמיים?

בליגת העל המקצוענית של ישראל אין ולו שחקן בכיר אחד ממוצא רוסי, וזה פשוט בלתי נתפס. בסופו של דבר, הכדורסל תמיד היה אחד מענפי הספורט הבולטים ביותר בברית המועצות. אז לאן נעלמו כולם? האמת, בעיקר לגרמניה: שם משחקים היום בליגה זניחה תאומי המגדל לבית קזרנובסקי, שני נערי פוסטר במכבי תל אביב שהובטח לנו כי עוד נמריא על כתפיהם לאולימפיאדות ואליפויות עולם. על אחד מהם, אנטון, דיברו כאן במונחי אן.בי.איי. על השני, אבי, כמינימום שחקן חמישייה בנבחרת ישראל.

אבל האמת, עכשיו כשאני חושב על זה, אולי אני יושב חזק מדי על האקסים של ברית המועצות. ייתכן שזה פשוט התסכול שמדבר מגרוני, כי עוד קודם הספקנו ליפול בענק עם האתיופים: עד שהביאו לנו שחורים לחיזוק, התברר שקיבלנו את הלא נכונים. די ברור שהיתה כאן טעות בניווט של הוגי מבצע משה ומבצע שלמה, כי קצת שמאלה משם יושבים שבטים של סודנים ענקיים. מאנוט בול, 2.31 מ' ואטרקציה עולמית, היה אחד מהם. ולא שיש משהו רע בניגרים שהביאו לעולם את חאכים אולאג'וואן, או בזאירים שהוציאו מתוכם את דיקמבה מוטומבו; העולם מלא באפריקאים שעושים קריירות אדירות בכדורסל. ומה יצא לאוהדי הכדורסל מהעלייה האתיופית? ברוך דגו אחד שמתזז בין מכבי להפועל תל אביב. בכדורגל. וכדורגלנים נמוכים יש לנו מספיק.

אפילו לא רבע מנשה

לאור המצב המאוד לא מספק, אין ברירה אלא לצאת בקריאה נרגשת ואף נואשת לממשלת ישראל: נוכח נפלאותיו וקסמיו התכופים של ניקולה וויצ'יץ', כפי שהם באים לביטוי מחמישי לחמישי - העלו לארץ מיידית את יהדות קרואטיה, שמא דבק בה משהו לאורך השנים מהקוקוצ'ים, הפטרוביצ'ים, הראדג'ות ומשאר גאוני המקום.

אגב, רק למקרה שיש בעיה של מקום על הטיסות הנכנסות, הייתי ממליץ לעכב קצת צאצאי שבט מנשה שמטפטפים אלינו לאחרונה מהודו. דבר ראשון, האשורים הגלו אותם לפני איזה 2,700 שנה, אז מה זה עוד כמה חודשים בין יהודים. ודבר שני, אם יש צירוף מילים שאינו מוכר לאדם, זה "הכדורסלן ההודי הנודע". אז אנא.