הדרך לקץ הסכסוך
המתווה כבר ברור, להנהגות נותר רק לשכנע שזה המקסימום שאפשר לקבל - והמינימום שאפשר לתת
השבועות והחודשים הבאים יגלו לנו באם יתממשו הצהרותיה של קונדוליזה רייס בדבר חידוש המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. עד אז תצטרך רייס הן לצלוח עם אבו-מאזן את ימיה הראשונים של ממשלת האחדות ברשות, בתקווה שעזה לא תגיע לכדי פיצוץ, והן להמתין לממשלה ישראלית פוסט דו"ח וינוגרד או גילויים פליליים דרמטיים נוספים, העושה דרכה מחדש לקבלת אמון העם. עד מהירה תופתע מזכירת המדינה לגלות, שהמשא-ומתן האמיתי שעליה להניע ולשמר הוא בעיקר זה שעל שתי ההנהגות לקיים עם ציבור בוחריהן. אשר למתכונתו של הסדר הקבע, הרי שזו ידועה זה מכבר גם לאלה משני הצדדים, אשר אינם חפצים בו.
כדי שאותו הסדר מיוחל אכן יביא לקץ התביעות ההדדיות ולהכרה מלאה, עליו להתבסס על ארבעה גורמים הכרחיים:
- פיתרון בעיית הפליטים הפלסטינים שלא באמצעות שיבה לישראל;
- גבולות 67' כבסיס לחילופי שטחים ביחס 1:1;
- חלוקת מזרח ירושלים לשתי הבירות;
- הפסקת הטרור והאלימות.
דרכים למימושם של ארבעת הגורמים הללו חזרו ועלו במהלך הדיונים הרשמיים והלא-רשמיים, ואף הסתכמו בטיוטות מפורטות על גבי מפות בקמפ-דיוויד, בטאבה וביוזמת ז'נבה. עיקר הקושי בו נתקלו ההנהגות בדרך לאימוץ המתווים, היה ביכולת לשכנע את הציבור שלהן כי זהו המקסימום שיכול כל צד לקבל והמינימום שביכולתו לתת, מבלי להמיר את דתו או לוותר על האינטרסים החיוניים שלו; וכי זולת דרך זו ישנה רק האלימות במתכונת השנים האחרונות, שגבתה מחירי דמים ומחירים חברתיים וכלכליים ולא הצליחה לשפר ולו במעט את עמדתם או עתידם של הצדדים.
כעת ייאלצו אבו-מאזן וחבריו להסביר מחדש, שאף כי עמדו על תביעתם שהפליטים יממשו את זכותם לבחור בין שיבה לפיצויים על פי החלטה 194 - הם מוכנים לפרש זכות זאת בדמות מנגנון בינלאומי, אשר יציג חלופות שונות ליישוב הפליטים, ולהכיר בכך שלישראל זכות וטו על קבלתם; שאף כי ההתנחלויות אינן חוקיות על פי הקהילה הבינלאומית ומשפטה, הם מקבלים את העובדה שישראל תספח את מקצתן עם יותר מ-70 אחוזים מתושביהן, בתמורה לשטחים אחרים שתמסור; שאף כי עמדו על נסיגה לגבולות 67' גם בירושלים, הם מקבלים את העובדה כי ישראל תשמור בריבונותה את כל השכונות היהודיות במזרחה, לרבות בעיר העתיקה; שאף כי קיבלו ללא תמורה מדינית מצידם את נסיגת ישראל מרצועת עזה, הם מפסיקים את המאבק המזוין ומסתפקים ב-22% מפלסטין.
ממשלת ישראל מצידה תיאלץ להסביר, שאף כי החזיקה ארבעים שנה במיתוס של ירושלים "המאוחדת" - היא מקבלת את העובדה שזו המזרחית מעולם לא הייתה חלק ממנה, ועליה לשמש בירה פלסטינית; שאף כי נופפה במכתבו של הנשיא בוש ביחס לעתידם של "גושי ההתיישבות" היהודיים, מקבלת היא את פינוי היישובים בלב השומרון כתנאי הכרחי ל"רציפותה וחיותה של המדינה הפלסטינית"; שאף כי זה עתה השקיעה מיליארדים רבים בהקמת גדר ההפרדה ומרחב התפר בעומק השטח במטרה לספחו לישראל, היא נאלצת לפרק ולהקים מחדש חלקים נרחבים מהגדר בעלות כפולה; שאף כי דחתה כל נוכחות של כוחות בינלאומיים במדינה הפלסטינית, היא מכירה בחיוניותם לשמירת ההסדר ולייצובו.
תפקידה של ארצות-הברית, עם או בלי רייס, יהיה לגייס את הקהילה הבינלאומית והעולם הערבי העומד מאחורי יוזמת השלום, כדי לתמוך בשתי ההנהגות בהתמודדות הצפויה להן מול קהל המתנגדים לתהליך המדיני ולהסדר. יהיה עליה להסיר מהמשא-ומתן לכשיתחדש כל פתח מילוט, שאחד הצדדים יבקש לחפש ולמצוא בעת משבר - אך בעיקר, לספק את כל התמריצים האפשריים לצדדים כדי שיתקדמו להסכם, ולנטרל את השפעתם ומעורבותם של אלה שינסו לחבל בו בשל האיום על שאיפתם למאזן כוחות ודת אחר במזרח התיכון.
יש בהבנתן, בחובתן ובכוחן של וושינגטון והקהילה הבינלאומית לנצל את הסדק שנפתח כעת מחדש למשא-ומתן. מוטב שיעשו זאת טרם סגירתו, שתאפשר את שקיעתם המחודשת של הצדדים לאשליית הכוח בסיבוב נוסף, שתחילתו בעזה וסופו מי ישורנו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
