פולארד מעבדות לחירות
כולנו אשמים במצב, כולנו לא עושים די. בלי פלפולים משפטיים, זה הזמן לבקש חמלה וחנינה לאסיר ציון
האומנם יכולים אנחנו שוב להסב כולנו בליל הסדר, כבני חורין, לומר את ההגדה ולסעוד חגיגית, בשעה שיהונתן פולארד איננו חופשי? גבירותיי ורבותיי, זה 22 שנה שאסיר ציון, יהונתן פולארד, איננו מציין את ליל הסדר כבן חורין, ואנחנו אשמים.
ממה שהיה שנה שעברה אנחנו יודעים כיצד "יעבור" עליו ליל הסדר. כך הוא סיפר: "לא יהיה לי שום סדר פסח. לא מצה שמורה, לא יין, לא הסבה כבן חורין. במשך השבוע של החג, ממש כמו בכל שבוע אחר, אהיה עסוק בשטיפת חלונות ובניקוי אסלות בבתי שימוש. אני לגמרי לבד, בלי משפחה, בלי חברים, בלי מבקרים. ליבי נשבר מן הידיעה שפעם נוספת אסתר רעייתי ואני עומדים לעבור את חג החירות כאסירים".
כל אחת ואחד מאיתנו, שפולארד לא רובץ על מצפונו, אשם; כל אחד ואחת שלא פועל בעניינו, אשם. לא זה המקום ולא זה הזמן להיכנס להתפלפלויות מי אשם יותר ומי אשם פחות, מי עשה ומי לא עשה, מה ומתי. אין חולק שאחינו-בשרנו כלוא ונמצא בשבי ואיננו בן חורין; אין גם חולק שעשייתו הייתה למעננו, למען העם היושב בציון; ונוסף לכך, הכל מסכימים שהמחיר בו נשא ועודו נושא חורג מכל המקובל. גם כאן לא ניכנס לשאלה מדוע דווקא הוא ומדוע דווקא על מעשה זה; כרגע, לא רק שהשאלה מיותרת, לא רק שאינה נצרכת, אלא שגם אינה אפשרית.
נאמר בפשטות ובלא כחל וסרק: השעה שעת חירום. מקורות יודעי דבר מעדכנים שמצבו הבריאותי הידרדר והחמיר ביותר. המערכת החיסונית שלו קורסת, הוא סובל מלחץ דם "מחוץ לסקאלה", כולסטרול גבוה, דימומים וסחרחורות, בחילות וכאבי ראש ואף דברים חמורים מכך. לכל אלה מצטרף מחסור במזון, כל השנה, ובייחוד בפסח. בל נצטעצע אפוא: אנחנו עוסקים בפיקוח נפש, פשוטו כמשמעו.
אומרים שהשעה הנוכחית היא "עת רצון". יש רמזים מכיוונו של הנשיא האמריקני, ששחרור לקראת הפסח אינו מופרך. ראש הסי-אי-איי, כמו גם בכירים נוספים בממשל, קוראים בפומבי לשחררו. מה שנדרש הוא בקשה רשמית מצד מדינת ישראל ופנייה נמרצת מצד יהודי העולם. זו השעה לפנות, בשפה בהירה וגם נחרצת לנשיא ארצות-הברית, למזכירת המדינה, לחברי קונגרס וסנאטורים, למושלים, לאישי ציבור ולעיתונאים, ולהניע את אמות הסיפים. לומר להם שאיננו נכנסים לפלפולים משפטיים ואיננו מבטאים דרישה של דין. אנחנו מבקשים חסד ורחמים. חנינה.
יחסי מדינותינו הם כאלה שהדבר יכול, צריך וראוי שייעשה, ומיד. דינם של משקעי העבר בתחום זה להיות מוזזים הצידה. ההוקרה לה תזכה ממשלת ארצות-הברית, בעשותה מחווה כזו, היא עמוקה.
על כל אחד ואחת מאיתנו לשאול עצמו, מיידית, מה הוא והיא יכולים לעשות לטובת העניין בתפילה (למען יהונתן בן מלכה) ובמעשה. מי בקשרים אישיים, מי בכתיבה פובליציסטית, מי בתקשורת ודעת קהל - כאן ו"שם", מי באתרי אינטרנט ופורומים שונים, מי בלחץ על שרים וח"כים, על השגרירות האמריקנית, וכל דרך יצירתית אחרת. העיקר, לראות את יהונתן איתנו.
אשתקד חתם יהונתן את מכתבו במשפט הבא: "יהי רצון שהפסח הזה יהיה חג של חירות - כללית ופרטית - והלוואי שיהיה זה פסח של אותות ומופתים לגאולתם של כל שבויי עם ישראל, אמן, כן יהי רצון". נכבדיי: אין סומכין על הנס. אם לא נפעל מיידית, בשנה הבאה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו חלילה במצב חמור הרבה יותר. ואין זו מליצה: בידינו הדבר.
הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש המכללה האקדמית לחינוך "אורות ישראל"
לפנייה לכתב/ת 
חמלה עכשיו: פולארד
צילום: איי פי
מומלצים
