תרבות ובידור

מה קרה לסנדרה בולוק ומיסטר בין?

יאיר רוהפורסם: 28.03.07 , 16:21

אידיוט לארוחה

מיסטר בין, נאיבי שכמותו, חוזר בסרט חדש ולא שם לב שהוא גונב מגדולי הקומיקאים. לא נורא, אנחנו סולחים

אחרי ש"בין", סרט הקולנוע הראשון בכיכובו של מיסטר בין, הכניס יותר מ־200 מיליון דולר בעולם, זה היה אידיוטי לא לצפות לבואו של סרט המשך. אבל "בין" ו"אידיוטי" הן כמעט מילים נרדפות, כך שסרט המשך אכן הגיע, אבל לקח לו עשר שנים. לפני עשר שנים, כשהזכיינית רשת שיבצה את "מיסטר בין", סדרת הסלפסטיק הגאונית של רואן אטקינסון, בקצה הדרומי של הפריים טיים היא זכתה להצלחה מפתיעה בזכות בני השמונה שחשבו שמדובר בתוכנית ילדים (ואכן הסדרה היתה ברובה כמעט נטולת דיאלוגים). הסדרה צעדה כמה שבועות בראש טבלאות הרייטינג בארץ. הילדים ההם הם חיילים כיום, האם מיסטר בין עוד יצחיק אותם?

נשבע שזו הפעם האחרונה שהוא מגלם את מיסטר בין. רואן אטיקינסון

אני מתמוגג מההומור האינפנטילי של אטקינסון כבין, אם כי אני מודה שהמסך הגדול לא מיטיב עימו. תקריבי ענק מזיקים לו והוא היה בשיאו בפרקים בהם הוא הלך לאיבוד בתוך סצינות המוניות. מישהו זוכר את הפרק עם כדור הגולף? מושלם.

אחרי שב"בין" שוגרה הדמות הלא־יוצלחית ללוס אנג'לס, לעשות חוכא ואיטלולא מהתרבות האמריקאית, הפעם היא נודדת לכיוון הריביירה הצרפתית. סלפסטיק כאוטי והרסני בכבישי צרפת? זו כבר מסורת קולנועית מקודשת. אטקינסון, שנשבע שזו הפעם האחרונה שהוא מגלם את מיסטר בין (ואני עונה לו "שמענו, שמענו"), צועד במסלול שנכבש קודם על ידי לואי דה פינס, ז'אק טאטי (שסרטו "חופשתו של מר הולו" כמעט זהה לשם סרטו החדש של בין), פיטר סלרס ("הפנתר הוורוד") וצ'בי צ'ייס ("חופשה מטורפת באירופה"). התוצאה מבדרת כשם שהיא צפויה. "חופשתו של בין" הוא, כן כן, סרט אידיוטי. אבל הוא גם נהיה מצחיק יותר ויותר ככל שנמשכות 87 דקותיו הקצרות. אטקינסון, שלא סומך שקהלו הקולנועי בקי בסדרת הטלוויזיה שלו, גונב לא מעט מעצמו, אבל ככל שהמסע נמשך והברדק גובר כך גם מעלים אטקינסון ושות' את רף ההומור. דבילי ככל שיהיה, למיסטר בין יש גם משהו משעשע להגיד על עולם התרבות. כשם שבסרט לפני עשור התפרע בין במוזיאון ואפשר לאטקינסון להתבדח על חשבון האמנות הפלסטית, כך הפעם הוא נוחת על לא עוול בכפו בפסטיבל קאן ומגחך היטב על חשבונם של במאים יומרניים שעושים סרטים על עצמם ועבור עצמם. צפוי, נדוש, אינפנטילי - אבל מצחיק.

אלמנה שחורה

התעלומה הגדולה בסרטה של סנדרה בולוק אינה מה עובר על הגיבורה, אלא מה לעזאזל הז'אנר של הסרט הזה?

לוקח ל"תחושה מוקדמת", הסרט החדש של סנדרה בולוק, 27 דקות עד שהוא נהיה מעניין. לא "טוב", רק "מעניין". בולוק מגלמת אשה נשואה ואם לשתי בנות המקבלת יום אחד הודעה שבעלה נהרג בתאונת דרכים. למחרת היא מתעוררת בבוקר ומגלה שבעלה בחיים. בבוקר למחרת, היא שוב אלמנה. כאן, הסרט שמבוים באופן מנומנם וחסר ייחוד על ידי הבמאי הגרמני מנאן יאפו, מתחיל להיות מסקרן. המסתורין הגדול במרכזו הוא פחות "מה קורה לסנדרה בולוק" ויותר: "רגע, באיזה ז'אנר אנחנו?". האם זהו מותחן פסיכולוגי על עקרת בית שנישואיה התרוקנו מתוכן והחווה התקף פסיכוטי, או מותחן על טבעי על אשה הרואה את העתיד וצריכה לנסות למנוע את מות בעלה? בסוף מתברר שזו בעצם מלודרמה משפחתית מיסיונרית שאינה מועברת באופן כרונולוגי. "ממנטו" לבנות. ערבוב הזמנים הופך את "תחושה מוקדמת" פחות למותחן על טבעי ויותר לדרמה בסגנון צרפתי.

מלודרמה משפחתית מיסיונרית. "תחושה מוקדמת

בסופו הופך "תחושה מוקדמת" ממותחן על טבעי לסרט דתי, שהדטרמיניזם המדכא שלו מקעקע את תחושת הכאוס ששלט בסיפור בראשיתו. זה אינו סרט המציג את הצד העצוב והפסיכוטי של אשה שחיה חיים נטולי הגשמה, תקווה ואהבה ומנסה לאחות מחדש את רסיסיה, אלא מעשייה זדונית על טורפת אדם, גמל שלמה, שדואגת רק לילדיה, ואז יכולה להיפטר מבעלה.