גיס חמישי לעד?
תמיד כשערבי "פותח את הפה", ביקורתו מתויגת כמזימה לחסל ולהשמיד. מתי יחליף סיקור הוגן את הסטריאוטיפים?
הציבור הערבי בישראל מציין בסוף-השבוע את "יום האדמה". מקורו של היום בשנת 76', אז שבתו והפגינו אלפים במחאה על כוונת הממשלה להפקיע אדמות באזור אל-בטוף (נטופה) לצורך הקמת יישובים ליהודים (כמו כרמיאל). במהלך הפגנות אלו נהרגו שישה אזרחים ערבים. מאז מציין העם הפלסטיני וחלקים רבים מהעם הערבי את יום האדמה ב-30 במארס מדי שנה, כסמל למאבק באפליה וחתירה למען שוויון וצדק.
בתודעה של מרבית הציבור היהודי נחקק "יום האדמה" כהשתלהבות חסרת מניע ובסיס. כתבות שטחיות בטלוויזיה ובעיתונות - כמה תמונות מן התהלוכה, פסקה או שתיים, אולי עוד 'סאונד-בייט' - מקבעות את הרושם שהאזרחים הערבים מתנתקים מהמדינה. לרוב אין כל אזכור לנסיבות שהולידו את היום או לחשיבותן בנרטיב הערבי.
הפלטפורמה הציבורית השנייה, דרכה הציבור היהודי רואה את זה הערבי, היא הצהרותיהם הרבות של פוליטיקאים, המציגים את הערבים כסכנה קיומית. כך למשל התבטאותו של אביגדור ליברמן, לפיה "ועדת המעקב תומכת בהשמדת את ישראל". השנה מצוין יום האדמה גם על רקע כמה מסמכים, המציגים ביקורת חריפה והצעות קונקרטיות להסדר ביחס בין המדינה לאזרחיה הערבים. מסמכים אלה נתפשו כמשקפים איום. כך, למשל, הגדיר השב"כ את הערבים בישראל כ"איום אסטרטגי".
בכל פעם בה ערבים "פותחים את הפה" ומשמיעים ביקורת שלא מחמיאה למדיניותה של ישראל, זו מתויגת כניסיון לחסל ולהשמיד. בכל פעם שסוגיית היחס בין המדינה לאזרחיה הערבים נמצאת על האג'נדה הפוליטית והתקשורתית בישראל, בוחרים רבים ממובילי הדעה לעשות שימוש עקבי ברטוריקה של "השמדה". והשימוש הזה אינו סתמי; הוא מתחבר לחוויה הכואבת ביותר בזיכרון הקולקטיבי של היהודים ומעורר קונוטציות קשות. הרטוריקה והמיתוס אודות ה"איום" משמשים להדוף כל ביקורת והצעה לשינוי. הדבר אף מעצב במידה רבה את תפישת הציבור הערבי כ"אויב", ולכאורה - מעניק לגיטימציה להמשך המדיניות העוינת כלפיו, במקום להגיע להבנה הדדית.
אלא שהצעת החוקה שהעלינו, כמו גם מסמכים אחרים שפורסמו לאחרונה, לא רק הציגו ביקורת אלא גם אלטרנטיבות, המתחשבות באזרחים היהודים. הם ניסו להציע הסדרים שיספקו שוויון לכל, יהודים וערבים כאחד. לא חיסול היהודים ו"השמדתם" עומד בראש מעייניהם, אלא הדרכים האפשריות לעתיד משותף. יתרה מזו: מנסחי המסמכים שבים ומדגישים כי מדובר בבסיס להידברות, ולא בקווים אדומים.
הדרתם של הערבים מהתקשורת וממעגלים ציבוריים אחרים בישראל מגבילה את האפשרות של השאר להיחשף למידע חדש עליהם, ולגלות לעומק מה באמת הם חושבים. כך, ללא מגע ישיר וללא דיווח הוגן, נותר הציבור היהודי עם סטריאוטיפים ותמונה חד-ממדית, שקשה מאוד להפריכם. והתהליך הזה הוא "ביצה ותרנגולת" - הציבור הערבי, שנדחק יותר ויותר לפינה, עובר תהליכים טבעיים של ניכור מהמדינה בה הוא חי. המחסומים, הגדרות שבתודעה, רק הולכים ומתרחבים בקרב שני הצדדים. כדי לפרוץ אותם נדרשת עבודה, אשר תחליף את הרטוריקה של "השמדה" ל"שינוי", ואת ה"איום" - ל"שיתוף".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
