שיבת המלכה

לפני כמה שבועות - ביום שלישי בערב, ממש לפני שזהבה בן עשתה פדיחות באולפן של מודי - ליברפול העיפה את ברצלונה מליגת האלופות ועלתה לרבע הגמר עם מנצ'סטר יונייטד. כעבור 24 שעות שברה ריאל מדריד את השיאים של זהבה כשספגה במינכן אחרי עשר שניות, והשאירה גם את הקבוצה הגדולה השנייה מספרד מחוץ לשמונה הגדולות. לא צריך להיות שגיא כהן כדי להבין שמשהו קורה כאן: ספרד אאוט. אנגליה, עם ליברפול ויונייטד וצ'לסי, אין. רק קבוצה ספרדית אחת, ולנסיה, הצליחה להשתחל לרבע הגמר; קבוצה אנגלית אחת בלבד, ארסנל, נפלה בדרך.

זאת לא הפעם הראשונה ששלוש קבוצות אנגליות מגיעות לרבע הגמר של הצ'מפיונס ליג. זה קרה גם לפני שש שנים עם מנצ'סטר יונייטד, ארסנל ולידס. אלא שאז, רק אחת מהן - לא מי שחשבתם, דווקא לידס - הצליחה להגיע גם לחצי הגמר. כן, פעם היו ימים יפים באצטדיון אלנד רוד.

כוריאוגרפיה: אלון מזרחי

האמת היא שבעונת 2000־2001 זה היה די מקרי, ולא ממש העיד על העוצמה והאיכות של הליגה האנגלית. היא היתה אז הליגה השלישית בטיבה באירופה, במקרה הטוב. עכשיו הסיפור אחר לגמרי, והוא חלק מתהליך שעובר על הכדורגל האירופי ועל מערך יחסי הכוחות הפנימיים שבו. למעשה מדובר במהפכה של ממש: מהפכה שבה הליגה האנגלית, ובעיקר קבוצות הצמרת שלה, מתחילות לפתוח פער מהליגות הגדולות האחרות ביבשת.

ברירה טבעית לגמרי

אחרי בדיקה מקיפה, כולל שרטוט טבלאות של עשר העונות האחרונות בליגת האלופות, הגעתי לכמה מסקנות מאלפות. הראשונה היא שבאסה לשרטט טבלאות, אבל הנה אחת קצת יותר רלוונטית: עשר השנים האחרונות עמדו בעיקר בסימן ספרד. מאז עונת 97'־98', יותר קבוצות ספרדיות זכו בגביע האלופות (ארבע מתוך תשע), הגיעו למשחק הגמר (שש לעומת ארבע איטלקיות, שלוש אנגליות ושלוש גרמניות), לחצי הגמר (13 לעומת שבע אנגליות ושש איטלקיות) ולרבע הגמר (18 לעומת 15 מאנגליה ו־14 מאיטליה).

אבל זה לא רק המספרים והסטטיסטיקה, או כמו שאומר ג'ובאני רוסו, זה לא רק הכמות אלא גם האיכות. נכון שמנצ'סטר יונייטד זכתה בגביע האלופות ב־99', אבל אף אחד לא יכול להגיד שהקבוצה של בקהאם, שרינגהאם וסולשיאר תיזכר כאחת הגדולות שידע עולם הכדורגל. האמת היא שבאותו גמר בברצלונה, יונייטד היתה פחות טובה מבאיירן מינכן הלוזרית, שפשוט ספגה שני שערים מטופשים בתוספת הזמן.

ומה עם ליברפול, שעשתה את המהפך המדהים מול מילאן באיסטנבול ב־2005? נכון, גם כאן אנחנו מדברים על קבוצה בינונית מאוד, שנכשלה בליגה באופן מחפיר ושהכוכב הכי גדול שלה הוא סטיבן ג'רארד, שחקן טוב, אבל ממש לא באותו דרג כמו רונלדיניו או זינדין זידאן. ולא במקרה אני מזכיר דווקא את השניים האלה, מגדולי השחקנים בעולם בכל הזמנים: הם היו הסופרסטארים שקישטו את ההרכבים של ברצלונה וריאל מדריד כשזכו בגביע האלופות, כל אחת בזמנה. וזה חתיכת הבדל.

הקבוצות הגדולות של ספרד, תחילה ריאל מדריד ואחריה ברצלונה, לא היו רק אלופות ראויות ופייבוריטיות ברורות לזכייה - הן היו גם קבוצות שהציגו את הכדורגל האיכותי, היפה, המרתק והמרגש ביותר בעולם בשנות הזכייה שלהן. היום קל ואפילו אופנתי לרדת על ריאל מדריד בגלל ארבע השנים הרזות שלה וכישלון פרויקט הגלקטיקוס. אבל הקבוצה הנהדרת הזאת זכתה שלוש פעמים תוך חמש שנים בגביע האלופות, כשכוכבים אמיתיים (זידאן, פיגו, ראול, רוברטו קרלוס) מילאו את ההרכב שלה. לא רק פרצופים ממדורי הרכילות.

אבל כפי שאמר מזמן ירום הודו רוברט צימרמן, הזמנים משתנים. ליגת האלופות היא רק חלון הראווה של מה שקורה בליגות עצמן, והעובדה שבארסה וריאל כבר לא בצ'מפיונס ליג היא גם תולדה של ירידה באיכות הכדורגל שמשחקים בספרד בשנה האחרונה. לא שאין לזה גם צד חיובי: בגלל הירידה בטיב המשחק, בעיקר של הגדולות, הפערים הצטמצמו והמאבק על האליפות בליגה הספרדית מעולם לא היה כל כך פתוח כמו העונה - גם ולנסיה וגם סביליה נמצאות חזק בתמונה - אבל בשורה התחתונה, הכדורגל הספרדי בירידה. על זה כולם מסכימים. ומאחר שכמעט כמו בכל תחום אחר בחיים גם בכדורגל אין ואקום, מי שתופסת עכשיו את המקום הראשון היא אנגליה.

התנודות האלה הן דבר טבעי, חלק מקסמו של המשחק, וההיסטוריה מגלה שבערך בכל עשור תופסת ליגה אחרת את הבכורה האירופית. ספרד שלטה בכיפה בעשור האחרון, אבל ב־30 השנים שקדמו לו (מ־67' ועד 97') זכו הקבוצות הספרדיות רק בגביע אירופה אחד - זה של בארסה ב־92'.

בתמונה: שחקני הפועל פ"ת אחרי שחטפו גול  

אז מי שלטה קודם? בואו נראה. במהלך 12 השנים בין 84' ל־96' זכו הקבוצות האיטלקיות בלא פחות מחמישה גביעי אלופות. זה לא היה מקרי, כמובן. בשנים ההן הליגה האיטלקית היתה הטובה, העשירה והיוקרתית ביותר בעולם. אלה היו השנים שבהן דייגו מראדונה הטריף את אוהדי נאפולי, מישל פלאטיני היה המלך של יובנטוס, ובמילאן הגדולה שלטה השלישייה ההולנדית - חוליט, ואן באסטן ורייקארד.

לפני העידן האיטלקי בכדורגל האירופי, בשנים 76'־84', קפטנים אנגלים הניפו שבעה משמונה גביעי אירופה לאלופות. אלה היו שנים אדירות של הכדורגל האנגלי, בעיקר של ליברפול הבלתי נשכחת של קווין קיגן ובהמשך של קני דלגליש; כל השוואה בין ליברפול של סטיבי ג'י ובין ליברפול ההיא מקרית בהחלט. ועכשיו - אחרי העשור האנגלי, האיטלקי והספרדי - כנראה הגיע שוב תורם של האנגלים לחזור למקומם הטבעי כמי שהמציאו את הכדורגל.

לירה מהחבית

אם תשאלו את רוב אוהדי הכדורגל באנגליה, שום מהפכה לא התרחשה כאן: מבחינתם, הליגה שלהם תמיד היתה הטובה בעולם. הם הרי אף פעם לא נתנו לתוצאות לבלבל אותם, גם כשקבוצות מפורטוגל, הולנד וצרפת הכו את הנציגות שלהם שנה אחרי שנה. אותו דבר קורה בכל ארבע שנים עם הנבחרת האנגלית, שמגיעה למונדיאל בתחושה שהיא הכי טובה ורק ברזיל יכולה להפריע לה, בקטנה, בדרך אל הגביע. ולא משנה שכל ארבע שנים התסריט הזה חוזר על עצמו, וכל ארבע שנים נמצא האשם התורן בכישלון המחפיר. אם למישהו יש בכלל ספק שהריטואל הזה הוא בלתי נמנע, שיחכה בסבלנות לקיץ 2010. אני מוכן להתערב שגם אז אנגליה תצא למונדיאל בדרום אפריקה כפייבוריטית הגדולה מטעם עצמה, וכמו תמיד תיפול על הפנים.

ובחזרה לענייננו. בכל מה שקשור לליגה האנגלית ולקבוצות הייצוג האנגליות, ועם כל הכבוד לאוהדים האנגלים, משהו בהחלט מתרחש. ולא מדובר באירוע מקרי וחד־פעמי אלא בחלק מתהליך מתמשך. זה התחיל עם הכניסה המסיבית של הזרים לליגה האנגלית באמצע העשור הקודם, בהתחלה שחקנים ואחר כך גם מאמנים, ונמשך בהתעצמות הכלכלית של המועדונים. בשנתיים־שלוש האחרונות שתי המגמות האלה משתלבות, משתפות פעולה, ומאפשרות לקבוצות באנגליה לרכוש שחקנים שפעם לא היו אפילו חולמים להגיע לשם. אנדריי שבצ'נקו למשל.

לכדורגל האנגלי תמיד היו מוטיבים שיצרו את הקסם המיוחד שלו: הקצב המטורף, הפיזיות הבוטה־אך־ההוגנת, המחויבות הבלתי מתפשרת, והקהל שדוחף במשך כל 90 הדקות ולא מפסיק לשיר ולהרעיש עולמות - לא משנה נגד מי המשחק ומה התוצאה. אוקיי, תגידו, זה בגלל האלכוהול. אבל התפוקה מרשימה, לא?

מצד שני, עד שהגיעו המאמנים והשחקנים מהקונטיננט, ואחר כך גם מקונטיננטים אקזוטיים יותר, הכדורגל האנגלי סבל מחוסר תחכום מביך. לפעמים אפילו פתטי. השחקנים הכי בכירים לא היו מסוגלים למסור כמו שצריך, שלא לדבר על לשלוט בכדור. שחקנים בעלי יכולת וירטואוזית נולדו אחת לעשר שנים בערך, ונחשבו לעופות מוזרים: את גלן הודל ופול גאסקוין, שבכל מקום אחר היו נחשבים לגאונים, שלחו הפרשנים בתחילת דרכם להיות ג'אגלרים בקרקס.

אבל הבעיה היתה הרבה יותר מקיפה. חוסר התחכום - או הפשטנות כדרך חיים, אם תרצו - נגעו לא רק בכישורים של השחקנים אלא גם במאמנים. בעיקרון, כל שחקן סביר שסיים את הקריירה הפך מיד למאמן, בלי כל הכשרה של ממש. טקטיקה נחשבה בקרב רבים מהמאמנים האנגלים של הדור ההוא למילה גסה, לקשקוש אירופי חסר טעם. ההוראה הטקטית הכי מתוחכמת באותם ימים היתה משהו בסגנון "תעלה למגרש ותעשה חיים".

אבל הזמנים, כאמור, השתנו. היום בכל קבוצות הצמרת האנגליות יש מאמנים זרים, ביניהם הטובים ביותר במקצוע: ז'וזה מוריניו בצ'לסי, ארסן ונגר בארסנל, ראפה בניטס בליברפול, מרטין יול בטוטנהאם. ולמי ששכח, אלכס פרגוסון הוא לא אנגלי אלא סקוטי (ובארסנל אין אפילו שחקן אנגלי אחד, אבל תעזבו עכשיו).

המאמנים האלה שינו את דרך המחשבה של הכדורגלן האנגלי. מוריניו למשל הביא איתו מפורטוגל צוות של חמישה עוזרים, שאחד מהם מבלה את כל זמנו בתחקירים ברמה של השב"כ על היריבות הבאות. לא רק בליגת האלופות, גם בגביע הליגה. ונגר מצידו הביא תזונאי למתקן האימונים של ארסנל, ואסר על השחקנים לשתות אלכוהול ולזלול פיש אנד צ'יפס לארוחת בוקר.

וברמה היותר מעמיקה, הקבוצות האנגליות פשוט התחילו ליישר קו עם שיטות האימון וההכנות הטקטיות המתקדמות שהיו נהוגות בעולם כבר לפני שנים. וכשבמערכים החדשים האלה משתלבים כדורגלנים בעלי יכולות טכניות גבוהות במיוחד - למשל כריסטיאנו רונלדו או מייקל אסיין - התוצאה מרשימה מאוד.

לשחקנים הלטינים, אגב, מעולם לא היה קל להסתגל לקצב האנגלי ולמאמץ הפיזי המיוחד במינו. לכן הם בקושי הגיעו לאנגליה עד לפני שנים ספורות: היה להם הרבה יותר קל להתערות בליגות של ספרד, איטליה, פורטוגל, הולנד או צרפת. אבל עכשיו הם באים. גם בגלל הכסף, אבל לא רק. היום צ'לסי או ארסנל לא משחקות על 200 קמ"ש מהשנייה הראשונה עד האחרונה, כפי שנהגו עד לא מזמן. הכדורגל בליגה האנגלית השתנה, בעיקר בקרב קבוצות האיכות, שמדי שנה יש בהן פחות ופחות שחקנים מקומיים (ווטפורד או ויגן לעומת זאת עדיין משחקות כדורגל אנגלי ישן וטוב, ולכן הן קבוצות תחתית. ככה זה, בסופו של דבר המוח מנצח את הכוח).

"לאט לאט, חבר'ה, דיברתי עם בלילי, כולכם תקבלו חתימה"

התהליך שתיארתי כאן, שעכשיו בא לידי ביטוי גם בליגת האלופות, רק ילך ויתחזק. איך אני יודע? כסף, זה איך. גורם משמעותי מאוד במיצובה של הליגה האנגלית כליגה הטובה בעולם הוא הסכומים העצומים שמגיעים כבר היום לקבוצות, ושרק ילכו ויתפחו בשנים הבאות.

גם עכשיו המצב לא רע. הנהלת הפרמייר ליג חתמה לאחרונה על חוזה חדש לשלוש שנים עם ערוצי הטלוויזיה "סקיי" ו"סטאנטה". יחד עם הסכומים שיגיעו ממכירת זכויות השידור לערוצים שמחוץ לאנגליה, לאינטרנט ולחברות הסלולריות, מדובר ב־2.7 מיליארד ליש"ט (ובתרגום לעברית: כמעט 22 מיליארד שקל). ההסכם הזה מבטיח לכל אחת מ־20 קבוצות הליגה לפחות 30 מיליון ליש"ט בשנה, בלי קשר להישגיה על המגרש. הקבוצה שתזכה באליפות תקבל לפחות 50 מיליון ליש"ט.

כשמדובר בסכומים כאלה, אפשר להבין למה עוד ועוד מיליארדרים - אמריקאים, רוסים, איסלנדים - רוכשים את המועדונים האנגליים. עכשיו גם ברור למה עוד ועוד שחקנים בכירים מגיעים לליגה האנגלית. אפילו אם סגנון המשחק, מזג האוויר או האוכל המקומי לא ממש עושים להם את זה.

לא שם, לא קיים

בשעה שהכדורגל האיטלקי נמצא במשבר עמוק - אחרי פרשת השחיתות של השנה שעברה והתפרצות האלימות הקשה העונה, כשממוצע הצופים באצטדיונים ירד לשפל חסר תקדים - המציאות באנגליה נראית מצוין. היציעים מפוצצים והמועדונים בונים אצטדיונים חדשים וגדולים יותר (ארסנל ומנצ'סטר סיטי כבר בנו, ליברפול בדרך) או מגדילים את התפוסה במתקנים הקיימים (מנצ'סטר יונייטד וניוקאסל).

אם בשנות ה־80 כל כדורגלן שכיבד את עצמו רצה לשחק באיטליה, ובשנות ה־90 ובתחילת ה־2000 הליגה הנחשקת ביותר בעולם היתה הספרדית, שקלטה בזה אחר זה את זידאן, רונלדו, דיוויד בקהאם ורונלדיניו - עכשיו זה הזמן של הליגה האנגלית. שבצ'נקו ומיכאל בלאק רק סימנו את הכיוון. בקיץ הקרוב ובשנים הבאות יבואו בעקבותיהם עוד רבים וטובים.

ועד השנים הבאות יש כמה שאלות פתוחות. למשל, מה יקרה ב־24 במאי, בגמר גביע אירופה לאלופות באתונה. התשובה היא שהניצחון בכלל לא מובטח לאחת משלוש האנגליות, אבל מבין השמונה שנותרו בתמונה הן נראות הבשלות ביותר לעשות זאת. וגם אם זה לא יקרה, ופ.ס.ו איינדהובן תהיה אלופת אירופה החדשה, כמעט אין ספק ששנת 2007 תירשם כשנה שבה הליגה האנגלית חזרה לשלוט באירופה.

ואם אתם עוד איתי, אז שתי הערות לסיום:

1. איינדהובן לא תהיה אלופת אירופה.

2. ה־3:3 בין ברצלונה לריאל מדריד - בליגה הספרדית, להזכירכם - היה המשחק הכי טוב העונה. מצטער, לא יכולתי להתאפק.