שפחתו של הסרסור
דווקא ישראל, שנדרה לא לשכוח, הפכה למרכז בינלאומי מהמובילים בעולם לייצוא וייבוא של עבדות חדשה
לא מכבר ציינה עצרת האו"ם מאתיים שנה לביטול סחר העבדים הטראנס-אטלנטי. אך חשוב לזכור כי בשנת 2007, בערב בו אנו היהודים חוגגים את שחרורנו מעבדות, יש עדיין 12.3 מיליון עבדים ברחבי העולם, מתוכם לפחות 3,000 נשים נסחרות בישראל - ועוד אלפי עובדים זרים, המשועבדים כאן אצלנו לחיי עבדות והשפלה.
הפיכת אדם לרכוש גמור של זולתו; שלילת חירותו תוך ניצול חוסר האונים הכלכלי שלו - כל אלו הן היפוכה של הדמוקרטיה. עצם נוכחותן בעולם המודרני שלנו מוכיח כי מעולם לא יצאנו ממצרים, הגם שמצרים יצאה מתוכנו.
להערכת מוקד הסיוע לעובדים זרים, בכל חודש נרשמים בארץ כמיליון "ביקורים" אצל שפחות, הנסחרות לזנות בישראל. נתונים כואבים אלה מוכיחים כי שכחנו את לקח ההיסטוריה, שהראה לנו כי הרשע והניוון המוסרי פושים בחברה שיש בה עצימת עין לתופעה - וסופה שהיא מתפרקת מכל ערכיה.
המאבק בארגוני הפשע הבינלאומיים, המנהלים את שוק הסחר בעבדים בעולם, אינו יכול להצליח אם הוא נעשה בצורה לוקאלית. במצב כזה היה מצופה ממנהיגת העולם החופשי - ארצות-הברית, אם החירות - לשאת את דגל המאבק העולמי בעבדות. למרבה האכזבה, אפילו אלה שסבלו מעבדות באמריקה כבר לא ממש בעניין.
כך למשל ברק אובאמה, המועמד השחור לנשיאות והסנאטור מאילינוי - אותה ייצג בקונגרס הנשיא לינקולן משחרר העבדים - הכריז כי "הודות למיליונים שתמכו בלינקולן, אין היום עבדות ואין צפון מול דרום". האמנם אין כיום עבדות באמריקה? אין עבדות בעולם? הדברים ממחישים היטב את השתיקה הרועמת של מנהיגי העולם ואת סדרי העדיפויות שלהם, בכל הקשור לשוק המשגשג של הסחר בנשים בפרט ובבני-אדם בכלל. מוסד העבדות שונה ממקום למקום ומזמן לזמן ומקבל פנים חדשות בהתאם לנסיבות החברתיות-כלכליות והמוסריות-דתיות של כל חברה. בפרוס המילניום השלישי, אנו רואים כיצד המערב העשיר והכוחני משעבד את עמי מזרח אירופה, אסיה ואפריקה לצרכיו הגשמיים.
ואולם, כאשה יהודיה הפועלת בישראל נגד הסחר בנשים, האכזבה והכעס שלי אינם מופנים רק לעבר אובאמה ודומיו שמעבר לים; באותה נשימה אני תוהה לפשר הנעשה כאן אצלנו, בעם שחוגג כבר אלפיים שנה בדביקות את חג הפסח לציון יציאתנו מעבדות לחירות.
בליל הסדר הזה, חובה עלינו לספר לילדינו לא רק את סיפור שיעבודנו כעבדים לפרעה במצרים וגזילת חירותנו למשך 400 שנה; עלינו להזכיר לכל המסובים כי המאבק עדיין לא תם. הטראומה הלאומית, של שעבוד קבוצת בני-אדם לעבדות על-ידי קבוצה אחרת, משותפת לכל הלאומים ולא רק ליהודים. עלינו לספר שלמרבה הזוועה, דווקא ישראל, שנדרה לא לשכוח, הפכה למרכז הבינלאומי הגדול ביותר במזרח התיכון - ומהמובילים בעולם - לייצוא וייבוא של עבדות חדשה.
הציווי המוסרי, לשאת את נס המאבק בתופעת העבדות, מוטל על שתי החברות גם יחד. ההיסטוריה העצובה והכואבת של העם היהודי, כמו גם של הקהילה השחורה באמריקה, דומה עד כאב, ודווקא מנהיגי שתי הקהילות הללו מתעלמים מתופעת העבדות החדשה, שמתרחבת למימדי סרטן. בימי לינקולן נלחם הצפון בדרום, העבדים יובאו מיבשת אפריקה הענייה לעבוד את האדם הלבן. מאז התפאורה השתנתה, אך העבדות ממשיכה להתקיים. היא רק השתכללה, הפכה אכזרית יותר, ואין שום לינקולן שיקום ויכריז עליה מלחמת אזרחים.
הכותבת היא יו"ר המטה למאבק בסחר בנשים בישראל - עצו"ם
לפנייה לכתב/ת 
מיליון ביקורים בחודש
צילום: גבי מנשה
מומלצים
