אחרי המפץ הגדול

החשיבה הרומנטית מתבוננת במעשה הכתיבה ורואה בו אקט של חירות עילאית. היצירה המוגמרת, הכרוכה בספר, מתהדרת גם היא בתפיסה הרומנטית בכנפיים של ציפור דרור, ומתוך החירות הזאת נגזרת גם ראייה של מעשה - הקריאה כאקט משחרר, או לפחות משוחרר. האמנם?

שבויים בתפיסה רומנטית, רובנו לא רואים עד כמה הספרות שאנחנו קוראים כפופה למשמעת של היסטוריה ותבניות, של הגיון עלילתי ושל גבולות נהירות, של "חשיבה בוגרת" ושל חשיבה בתלם. כשמגיעים יצורים 

 נדירים שבועטים גם בראייה הרומנטית וגם בכורח לכתוב "כמו שצריך", לעתים קרובות הם מבלבלים את הקורא למרחקים ארוכים, זה שהספריה המנטלית בראשו כבר מסודרת יפה לפי סוגות ונושאים, זה שיודע היטב כיצד צריכה להיראות החירות שלו ומהן גבולותיה.

יואל הופמן ממשיך לבלבל. עד כדי כך, שיש לו קוראים אוהבים מאוד ויש קוראים שיאמרו, "מה זה הדבר הזה", ותהום פעורה בין שני המחנות, וזה בסדר גמור, כי אי אפשר לאלץ איש לחוות את חירותו של הזולת וגם להתאהב בה.

ההצעה להתארח ב- "Curriculum Vitae", ספרו החדש, מיועדת אפוא למשוכנעים ולאלה שעדיין מוכנים לאוורר לפעמים את מדפי הספריה המנטלית ובמקום לעשות בה סדר, להכניס לתוכה את האפשרות הפשוטה והמפעימה, ש"כשאנחנו ערים, גם הדברים שבחלל האמיתי נדמים כחלום". מן האפשרות הזאת נגזרת הפליאה הגדולה שהופמן מביא אל ספריו: הפליאה הילדית, הראשונית, זו שמסרבת להיכנע לציניות של חוקי כתיבה ושל אופנות קריאה.

גם בספר הנוכחי תראו טקסטים קצרים ומנוקדים, מרווחים מאד, שמזמינים קריאה בקול רם, שקצת מתעתעים בקורא וגורמים לו לגרד בפדחת ולשאול את עצמו אם שוב מדובר בשירה. התשובה יכולה להיות "כן", או טוב מזה, לעניות דעתי – "מה זה חשוב, לכל הרוחות?"

כשתקראו, תמצאו שהדיאלוג שהופמן מנהל עם חוקי הכתיבה ועם קוראיו הולך ומשתבח עם הזמן. הנה כך: "אני אומר תודה לנשמות היקרות שחברו לחיי ומשלח אותן מן הספרות אל המחוזות העמוקים של הלב שאסור לה, לאמנות, להיכנס אליהם.

אילו יכולתי (במין ברית עמוקה יותר מזו שבין סופר וקורא) ליפול על צווארם של אנשים ולומר להם: בואו נשב ונחלוט תה ונשתה ואתם תספרו לי את חייכם ואני אספר לכם את חיי, הייתי משליך את כתב היד לסל הניירות ועושה זאת. בעולם כזה החוק היה אוסר על הבדיה".

ה"בדיה", על פי תפיסתו של הופמן, איננה "הסיפור שאירע רק בדמיונו של המחבר", אלא הטשטוש הספרותי המקובל בין מה שאפשר לומר בסיפור חיים לבין מה שחייב להישאר באותם מחוזות של הלב: בין מה שמתפרש כמופע של כנות ובין מה שאינו אלא מניפולציה אמנותית מכוונת היטב. את זה, אני חושבת, הופמן היה רוצה שקוראיו יבינו כשהם מעיינים ב"קורות החיים" שלו.

כי הוא ממשיך בעקביות בסירובו להיכנע לצווי הסיפור הקצר כמו גם לצווי הפסיכולוגיה. הוא מכיר היטב את הבדיה הגדולה הכרוכה בייצורו של "אני" סיפורי עקבי ואחיד, ולפיכך, לעתים, הוא מתייחס לעצמו כ"אנחנו". והוא נשאר במחוזות הסיפור שלו הידועים לאוהביו – החל ברמת גן של עולים חדשים בסוף שנות השלושים למאה הקודמת וכלה במזרח הרחוק, כשבתווך צפת – עיר שמפורקת אצלו לגורמים קטנים של טירוף וחינניות.

המקריות המבורכת

וכן, בפעם הראשונה ביצירתו הוא מנסה לספר רגעים מתוך הכרונולוגיה של חייו, למרות איסורי הלב וציות מינימלי לצורך לברוא נרטיב שיש בו לפחות התחלה ואמצע, אם לא סוף. הנרטיב הוא אוסף של תמונות קטנות, לרוב אילמות, לרוב נסיונות ללכוד רגעים פרוזאיים בחיים הללו מבלי לאבד את היכולת לראות בהם, כל פעם מחדש, את הפלא והאבסורד, את המקריות המבורכת ואת חוסר הרצון הבסיסי לסדר את הכל במגירות או במדפים. "אחרי המפץ הגדול, שאי אפשר בכלל לשער אותו, והתקררות הכוכבים, והמסע החרישי אל תוך האפלה האינסופית, אדם נקף בושה אם הוא כותב ספר", אומר הופמן לקוראיו: גם הימים שאחרי הבריאה. העופות. היונקים. אדם. אשה. כל זה – כן. אבל ספר?"

ובכל זאת, ספר שאוהביו הנאמנים של הופמן ישמחו בו מאוד. חלק מאוהביו יידעו אפילו לומר, בניגוד גמור לכל ההצהרות שלו, מה בדוי ומה אמיתי בסיפור, שדווקא שזור בעשרות תמונות פלאיות אבל אמיתיות לחלוטין מחייו, וזה כולל פרה שקורסת אל תוך חדר עבודה שגגו עשוי אסבסטוס ונשען על סלע. דברים כאלה, אתם יודעים, מתרחשים בספרות סוריאליסטית. אבל גם בצפת האמיתית לגמרי. צריך רק לדעת להתבונן ולהכיר במופלאותם: יותר מכל סופר ישראלי, יותר מכל כותב שומר חוק, הופמן יודע להתבונן בדברים כאילו באמת אירעו לראשונה, וכמוהם לא יהיו עוד.

"אבל ספר?", הוא שואל, ומבהיר: "אולי הדברים האלה קשורים לחטא הקדמון. בזיעת אפיך תאכל לחם. וכי תראה ציפור תאמר 'ציפור'. תראה אדם – תאמר 'אדם'. וכך, למרבה הזוועה, עולם של סימנים יכסה את הדברים כמו אותם בדים גדולים שהמטורף ההוא (מה שמו, כריסטו?) עוטף בהם הכל.

צריך להיות חוק נגד הדברים האלה. למשל חוק בדבר קדושת הנייר. או בדבר הסינגולריות של הדברים (שלא יכפלו אותם)".

בהעדר חוק כזה, הקריאה ב"Curriculum Vitae" היא חוויה של שחרור  של הדברים והמראות מן המלים הנשרכות אחריהם דרך קבע, ומסע מתמשך של חיפוש אחר אותה סינגולריות, אותה ראשוניות שיואל הופמן מבקש להביא אל ה"אבל ספר?" שלו. ואולי הדברים נכפלים, ואולי זה טבעו של עולם, אבל בספרות הישראלית הופמן עומד לגמרי לבדו, כתופעה סינגולירת בהחלט, כדי להזכיר לנו שלא תמיד מוכרחים לכתוב "כמו שצריך".