"אבא של כבוד", אחרי 21 שנה
הרבה זמן עבר מאז אותו יום בסלון, בו פגשתי אותך עם אמי והזעפתי פנים. מאז הספקת ללמד אותי לרקוד, ללוות אותי לחופה ולעזור הרבה. היום אני מבינה שמגיע לאמי להיות מאושרת פעם שניה, ושמחה שאתה עדיין גורם לה לחייך
השנה הם חוגגים 21 שנים ביחד, וזו הזדמנות מצוינת בשבילי לספר על זוגיות שניה מנקודת המבט של הילדים.
כשאבי נפטר באופן פתאומי הייתי ילדה קטנה, ואמי היתה מה שנקרא "אלמנה צעירה". אישה צעירה ויפה בארץ חדשה, אליה הלכה בעקבות אהובה ושאליה שמעולם לא הסתגלה לגמרי.
אחרי כמה שנים, אמי - עדיין צעירה ויפה - חיפשה לה זוגיות אחרת. אני בדיוק הייתי בגיל העשרה, הרומנטי הזה, שבו את רוצה להאמין שיש רק אהבה אחת ויחידה בחיים ואם נגזר עלייך לאבדה, שום דבר לא יוכל להחליף אותה. אחרי מספר חודשים היא הכירה לי מישהו שיצאה איתו. מה לא עשיתי? הזעפתי פנים, התעלמתי, הייתי פאסיבית-אגרסיבית. בקיצור, ממש לא נחמדה. כמו שרק נערה בת 16 מסוגלת להיות.
גיל 16 הוא לא ממש הגיל בו את חושבת שלהורייך יש זכות לאהוב ולהיות נאהבים. מבחינתך הם נתון קיים, הם הורייך. באותה תקופה באתי יום אחד לבכות באוזניי חברתי הטובה, והיא אמרה לי: "אבל גם לאמא שלך יש זכות לאהוב. היא צעירה, ולא צריכה לשבת בבית ולהתאבל עד סוף ימיה".
כן, היא צדקה, אבל אני ראיתי זאת כבגידה, כאילו היא שכחה את אבא שלי ולא אהבה אותו מספיק. הרי בכל הספרים נותרת הגיבורה הרומנטית שבורת לב לבכות את זכר אהבתה, לא? הגברים המעטים שהכירה אמי באותן שנים נראו בעיני פולשים זרים, אנשים שאין זה מקומם, שאולי היו רוצים לקחת את מקומו של אבי.
"למה רע לך שטוב לה?"
עשיתי לאמי חיים קשים. בכל שאר המובנים היינו קרובות זו לזו וגידלנו אחת את השניה, רק פה היה החיכוך. בשלב מסוים היא ויתרה. לא יודעת אם היא ויתרה על קשרים או שפשוט דאגה להרחיק אותם מעיניי. לא רציתי לדעת. כשהתגייסתי לצבא ויצאתי לסופי שבוע רק אחת לשבועיים, לא ידעתי ולא שאלתי.
יום אחד, בחופשת השחרור, החבר שלי בא לאסוף אותי באיחור ונתקלתי בך, החבר החדש של אמא. אמי הנבוכה הציגה אותנו זה בפני זו, יודעת מה תהיה תגובת ה"תכשיט" שלה. נשארנו עוד כמה דקות מחמת הנימוס, אני בפרצוף זעוף, אמי ואתה נבוכים והחבר שלי שניסה לרכך את האווירה בכמה בדיחות.
"אבל תסתכלי עליה", הוא אמר מיד כשיצאנו "ראית איך היא מחייכת. ראית כמה טוב לה. למה רע לך שטוב לה? למה את רוצה למנוע ממנה משהו שעושה לה טוב"?
הסתכלתי שוב לאחור במבט בוחן יותר. למה באמת רע לי שטוב לה? למה אני מצפה ממנה לחיות לבד את השנים הארוכות שעוד לפניה? אולי פחדתי שאם אתן לעצמי להקשר אליך, גם אתה תעלם יום אחד ככה פתאום.
אולי היתה זו ההבנה שבקרוב גם אני אעזוב את הבית, ולא הייתי רוצה שתישאר לבדה. שאולי סתם התבגרתי והפסקתי להיות ילדה מפונקת, אבל חל בי שינוי. הייתי רוצה לומר שהתרחש מהפך, אבל זה לקח זמן והרבה עבודה עצמית. עדיין שמרתי מרחק אבל הייתי מנומסת וכיבדתי אותך.
זה לא הגיל לסגור את הבאסטה
21 שנה חלפו מאז. אתה שהזעפתי לו פנים בסלון ביתנו, אתה שלימד אותי לרקוד ואלס לפני החתונה, אתה שהוליך אותי לחופה. אמנם מעולם לא ניסית להיות לי לאב, אבל תמיד ידעת להיות שם בעצה טובה, להתקין מדף, לתקן דברים, לעזור בכל מה שביקשתי.
בני, שלא זכה להכיר אף אחד מסביו, מתרפק עליך ומכנה אותך "סבא". אני יודעת שמה שלא יהיה, אתה כאן כדי להישאר ושאמנם אתה לא אבי, אבל מכל בחינה אחרת אתה כן.
היום אני כמעט בגיל שבו היתה אמי כשהתאלמנה. אני רואה כמה מגוחכת היתה המחשבה שזהו, זה כבר גיל בו סוגרים את הבאסטה ולא מצפים לאהבה חדשה.
לפני שבועיים חגגתם 21 שנה יחד. עכשיו אתם ביחד יותר שנים ממה שהייתם עם בני הזוג הקודמים. הבאתי לשניכם זר פרחים גדול, ובפעם הראשונה מזה 21 שנה זכיתי ממך לחיבוק ולאמירה שאתה גאה להיות חלק ממשפחתנו.
אז רק רציתי להתנצל על התקופה ההיא, ולהודות לך על כך שאתה פה ושאמי עדיין מחייכת. מותר לי לתת לך תואר "אבא של כבוד"?
לפנייה לכתב/ת 
