סין: חגיגה בכפר

ירדנו מהרכב כמה עשרות מטרים לפני הכפר. שביל צר הוביל אותנו לעבר חורשת הבמבוקים, ולאחר שחצינו אותה, טיפסנו על גבעה קטנה ממנה נשקף מראה של מקום אחר. היה זה חזיון מרהיב הנראה כלקוח מעולם האגדות: גבעות עטורות בטראסות ירוקות, גלגלי עץ גדולים המעלים מים מהנהר בדליי במבוק, שדות אורז מצהיבים לפני קציר, מגדל תוף בנוי עץ במרכזו של הכפר, גבב של בתים בנויים מקורות בוהקות וסמטאות מתפתלות.

אל כל המכלול הזה מוביל גשר מקורה ומצועצע שתפקידו להעניק מחסה לעוברים ושבים מפני הגשם והרוח. במרכזו של הכפר, ליד מגדל התוף, ישבו כמה זקנים בבגדיהם הכחולים, צחקקו ועישנו ממקטרת ארוכה. סין של פעם. סין של החלומות.

הסינים שונאים, המבקרים אוהבים

המטייל בסין מתאכזב לפעמים. מי שחלם על פגודות ציוריות מוצא עצמו מול שיכוני פועלים בסגנון סטליניסטי. נחלי האדם המדוושים באופניהם פינו מקומם לפקקי תנועה רעשניים. דרכי עפר הפכו לאוטוסטרדות כפולות מסלול. סין אצה קדימה בדרך להיות מעצמת על. אולם עדיין ניתן לראות במקומות רבים את סין עליה חלמנו. מחוז גויג'ואו (Guizhou) הוא דוגמא טובה.

מחוז גויג'ואו. סין שכבר שכחנו (צילומים: גילי חסקין)

פתגם סיני ידוע מספר כי "בגויג'ואו קשה למצוא שלושה ימים ללא גשם, שלושה מטבעות בכיס אחד ושלושה ק"מ של כביש ישר". כאשר סיפרתי למדריך המקומי בקונמינג כי אני מתעתד לסייר עם קבוצתי שבוע שלם בגוויזו, הזדעק נוכח בזבוז הזמן המשווע. הוא לא הבין מדוע לנסוע למחוז בו שיעורם של יודעי קרוא וכתוב ושיעור התמ"ג לנפש נחשבים לנמוכים ביותר בסין. הם לא מעריכים כל כך את המחוז הזה, הנחשב לאחד המרודים שבמדינה, עני במחצבים ובהשקעות. אבל מה ששנוא על הסינים, קוסם למבקרים מן החוץ.

כבר בכפר הראשון, כשעיני שוטטו בתזזיות, מחפשות לאן להתבונן קודם, ברור היה לי שלא באתי למספיק זמן. שבוע דיו כדי לבקר, לצלם, לראות. אין בו די זמן כדי להיות. כדי לספוג. לעכל.

המראות מסחררים ממש. כל עיקול בכביש פותח צוהר לנוף מרהיב שמסגרת השמיים האפרוריים רק מדגישה את צבעיו הירוקים. טראסות עתיקות עליהן עמלו דורות של חקלאים נפרשות מלוא העין, כשהן חושפות גדמים שרופים של אניצי אורז שנקצר לא מכבר. צמד תאואים עולה מהשדה, איכר וכלבו נוהגים בהם. בטראסות שמלאו מים ירוקים שוחים ברווזים ושאון הגעגוע עולה למרחוק.

חגיגה צבעונית בלתי פוסקת

מחוז גויג'ואו שוכן בדרום מזרח המדינה הענקית. כשני שליש מבני האזור הם בני חאן (היינו, סינים "קלאסיים"). אולם בני 13 העמים האחרים הם שהופכים את המחוז כולו לחגיגה צבעונית בלתי פוסקת. תשבץ של מלבושים ותסרוקות.

בכפר דא-טנג (Datang) למשל, ניתן להבחין בתספורות מיוחדות בצורת

 מגדל, המתנוססות על ראשיהן של נשות הכפר. בכפר באשא נוהגים הגברים לגלח חלקים מראשם ולהותיר קווצת שיער ההופכת לצמה, זכר לחוזה השלום ההיסטורי שחתמו עם שושלת צ'ינג לפני כ-200 שנה.

ריבוי הקבוצות השונות הוא גם הגורם העיקרי ללוח הפסטיבלים השנתי העמוס של האזור. החל מפסטיבלי אירוסין ושידוכים וכלה במרוץ של סירות דרקון. ציורי ופוטוגני במיוחד הוא פסטיבל הפוריות הנערך בכפר פנפאי אחת ל-12 שנה.

הפסטיבלים המקומיים מהווים הזדמנות מצוינת לבני המיעוטים להתכנס, להחליף רכילויות ומידע, לזווג זיווגים ולשתות כוס יין-אורז מקומי. במסגרת הפסטיבלים נערכים בככרות המרכזיות של הכפרים, קרבות תרנגולים, מלחמות בין תאואים, תחרויות שירה וריקוד מסורתיים וכמובן פולחני אבות.

במרבית הפסטיבלים מקיימים הגברים תחרויות נגינה בלושנג (Lushang), כלי נשיפה העשוי במבוק ודלעת, בו נוהגים הגברים לנגן נעימות. למען המבקרים שאינם מצליחים להגיע לפסטיבלים מארגנות רשויות הכפר מעין פסטיבל דמה, המהווה תחליף סביר ונותן מושג כיצד מתלבשים ורוקדים בחג האמיתי.

רק לאחרונה נפתחה גויג'ואו לתיירות זרה ומרבית הכפרים עדיין בתוליים ואינם נגועים בתיירות המונית. אך דומה ומצב זה משתנה במהירות, בני המיעוטים משתפים פעולה עם התיירות וזו מהווה גורם מאיים מדרגה ראשונה על תרבותם.

מיאו סיני

המיאו נחשב לאחד המיעוטים הגדולים בדרום מערב סין, עם אוכלוסיה של קרוב ל-9 מיליון איש. בקרב המיאו ניתן להצביע על קבוצות רבות, חלקן בכלל לא רואה את עצמו כ"מיאו". שורשי המיאו מגיעים אחורה עד שבט מיתולוגי של לוחמים שנאבק בעוז נגד הקיסר הצהוב. עקב תנאים אקלימים שונים, התפתחו מנהגים ולבוש שונים ולפעמים גם שפה שונה ופסטיבלים שונים.

בנות המיאו. השמלות עוברות מדור לדור

מרביתם של המיאו הם תושבי כפרים מבודדים, באזורים הררים הקשים לגישה, לגדות נהרות. נשות המיאו נחשבות לנושאות התרבות ומשמרות המסורת החומרית כמו הרוחנית. הן לבושות צבעוני ובעלות מראה אצילי וקסום, עדויות תכשיטי כסף מעוטרים בתבניות פרחים, שרקעו במו ידיהן.

נשות המיאו מתמחות כבר מגיל צעיר (חמש) באומנויות הרקמה השונות ובתפירת בגדים. בהגיען לגיל העשרה הן כבר שולטות ברזי העבודה. השמלות, הנקראות "באיצ'הג'ון", עוברות מדור לדור (מאם לבתה) וכל נערה, בתורה, מוסיפה לשמלתה את השכבה שלה. לעתים עד שלושים שכבות שונות, דבר המסביר את משקלן הכבד, לעתים מספר קילוגרמים.

מסביב לטוטם

כמו בחברות רבות, לאורך השנה מתקיימים פסטיבלים המהווים עבורם איים בים השגרה. על כולם לסיים לשתול את האורז בשדות לפני תחילת הפסטיבל, אנשים שרבו ולא דיברו, חייבים להתפייס. צעירים מטפסים על עמודי הטוטם והזקנים מנגנים בלושנג. בצעדים מדודים אך מהירים הם נעים במעין מחול מסורבל בין הצופים שמסביבם, כשהלושנג פולט נעימות צורמניות אך באופן מפתיע הולם מאוד את המקום.

מנגנים בלושנג. נעימות צורמניות אך מתאימות למעמד

זקני הכפר מתכנסים בכיכר המרכזית מתחת לעמוד הטוטם הגבוה המגולף עץ, המשמש בעיתות חג לתחרויות טיפוס של הצעירים. בעוד בני התשחורת נערכים לטיפוס ברגליהם היחפות, עסוקים הקשישים בהקרבת חזיר ושטרות מדומים של כסף, לאבות הקדמונים.

למרגלות הטוטם, בסמוך לגופת חזיר מבותר שראשו מתנוסס בגאון, מונחות קערות של אורז דביק. מנהל הטקס אוחז את השטרות המדומים, ולעתים כמה גרגירי אורז, ומשליך אותם לתוך האש. הנשים עוטות בדים רקומים ומתקשטות בשרשראות וצמידי ברזל מעשי ידיהן, שמשקלם עשוי להגיע עד עשרה ק"ג, דבר המקשה על התזוזה. משום כך אינן מקפצות במהלך הריקוד, אלא ספק פוסעות, ספק מתנדנדות. מספר המחוללים עשוי להגיע ל-700 איש.

קסם זמני

בחודש החמישי של הלוח הירחי נערך פסטיבל הנהר לכבודו של הדרקון. כל שנה, בין היום ה-24 ל-27 בחודש החמישי, משיטים בני המיאו סירות דרקון מקושטות בנהר ומלווים אותם בהקשה על תופים. כל כפר שולח סירת דרקון ייצוגית לתחרות. במקומות מסוימים נוהגים לשחרר ברווז סמוך לקו הסיום ועל הקבוצה המנצחת להצליח לתפוס אותו.

בפסטיבל השנה החדשה חוגגים את תחילת השנה החדשה לפי הלוח הירחי, ב-20-26 בנובמבר. במהלך הפסטיבל נערך קרב בין שני זכרי תאואים (Bufalo). בני הכפרים מתכנסים על גדות הנהר וממתינים לתחילת הקרבות. צמד צמד שועטים הבופאלו המגודלים אחד לעבר השני וקול נפץ נשמע כאשר שני זוגות הקרניים ננעלים זה בזה.

זמן מוגבל לשהות בתוך עולם האגדות

הקול המבהיל נבלע בשאון התשואות והנהמות העולות מהקהל בכל פעם שתאו אחד מצליח להבריח את יריבו לכיוון הנהר. נציגי הממשל הסיני מנסים, לשווא, לנהל את הקרבות באופן מסודר אך הקהל הוא שקובע מיהו התאו המועדף, מי המנצחים ומי המנוצחים. בצד, הרחק מעינו הפקוחה של החוק, מתקיימים ההימורים.

הגדול בכפרי המיאו, הוא שיג'יאנג (Xijiang), הבנוי כולו מבתי עץ בני שלש קומות. בשנים האחרונות נוקו רחובות הכפר ותעלות המים, בתי הארחה נפתחו ומאפשרים למטייל לשהות בתוך עולם האגדות. לצאת עם שחר אל הטראסות ולראות את אדי הערפל מרחפים מעל מגדל התוף.

אלא שבסין, כמו בסין, גם כאן יצוצו חנויות ויקומו בתי מלון. הסינים עצמם יגלו את המקום ויציפו אותו בחופשותיהם. אלא שבינתיים, נותרו לנו מספר שנים ליהנות מהקסם. השאלה היא כמובן לכמה זמן.

• לאתר הבית של גילי חסקין לחצו כאן