התחנה המרכזית של באר-שבע כמשל

לפני כשבועיים הזדמנתי לתחנה המרכזית של באר-שבע, בה לא יצא לי להיות פחות או יותר מאז תום שירותי הצבאי, מאורע שהתרחש לפני 15 שנה כמעט. הכניסה בשערי התחנה כמוה כחזרה בזמן. דווקא אז, בתקופת שירותי הצבאי, היא נחשבה למודרנית ומפנקת למדי. לוח דיגיטלי הותקן בה כדי להכריז על מועדי יציאת האוטובוסים וקניון חדש הוקם לצדה. אבל מאז הזמן כאילו עצר מלכת. התחנה המרכזית נראית בדיוק כפי שנראתה לפני 15 ו-20 שנה, רק מלוכלכת יותר, מרופטת יותר ועלובה יותר.

כמו חזותה של התחנה, גם חווית הנסיעה באוטובוס נותרה שנים רבות מאחור. זמני ההמתנה ארוכים מדי, אנשים דוחפים ונדחפים בין גדרות המתכת המצרות את צעדיהם ומכוונות אותם לדלת האוטובוס, עשרות חיילים דוחסים את תיקיהם בתאי המטען ויוצרים תור נוסף. תחנה מרכזית בטעם של פעם. טעם מריר.

מצד אחד, החוויה הדהימה אותי. איך יכול להיות ששום דבר כאן לא השתנה ב-20 השנים האחרונות? איפה המדרגות הנעות והפינוק הממוזג של התחנה המרכזית בירושלים? היכן התדירות היעילות של התחנה בתל-אביב? מצד שני, אחרי ההלם הראשוני החוויה בעצם לא היתה מדהימה עד-כדי-כך. כתבתי בעבר ואכתוב שוב: הדרום מפגר בעשורים שלמים אחרי המרכז מבחינת המשאבים שהוקצו לו, ורואים את זה בכל מקום. גם בתחנה המרכזית של באר-שבע.

חלון הזדמנויות, כאילו-כזה

אנחנו כאן, בקיבוץ כרמים, כבר כמעט חצי שנה, במהלכה התוודענו מקרוב למה שמתרחש בדרומה של מדינת ישראל. אנחנו שותפים לישיבות בפורומים שונים, ומתוקף הפרויקט בו אנחנו מעורבים עוסקים בשאלות הקשורות לחינוך, פרנסה והתיישבות. כתושבים, וכאנשים שלוקחים חלק בניסיון להביא לכאן מתיישבים, היינו ערים מאוד למיני יוזמות שנעשו בחודשים האחרונים במטרה למשוך אנשים לדרום. מרביתן נוגעות במילה אחת שכולם כל-כך אוהבים בתקופה האחרונה: "מיתוג".

בזמן האחרון, מוסדות שונים מנסים להפוך את הנגב לאטרקטיבי יותר על-ידי מיתוגו מחדש. זה התחיל עם קמפיין "מרחב האפשרויות של ישראל", ממשיך עם מיני יוזמות מקומיות למיתוג תיירותי כזה או אחר, והמגמה האחרונה היא זו של

"פורום תיירות נגב", שהחליט להתנתק מהנגב באופן טוטלי ולהתחיל לקרוא לו מעתה "הדרום", אך ורק הדרום, ולמתג כל אזור ואזור בתוכו.

אני חסיד גדול של מיתוג ואפילו עוסק בזה לפרנסתי. לכן אני יודע שהתנאי הראשון למיתוג מוצר או שירות כלשהו, הוא קיומו של מוצר או שירות אותם ניתן למתג. במובן הזה, להטיף לאנשים שהנגב הוא "מרחב האפשרויות של ישראל", לעטוף את המסר בצבעוניות מקסימה, בעיצוב כישרוני ובמלל מושך - ואז להביא אותם לתחנה המרכזית של באר-שבע - לא ממש עובד. כל-אחד יכול לראות את הבלוף. הרבה מאוד גופים מנסים למכור את הנגב לתושבי המרכז. הבעיה היא שנכון לרגע זה לפחות, אין להם ממש מה למכור.

מה בדיוק יש לנגב להציע?

וזה לא שאין מה לעשות בנגב. לא ולא. האטרקציות, הצימרים והספאים למיניהם כבר כאן, אמנם במספרים ובאיכות שאינה משתווה לזו של הגליל, אבל הם כאן. יש אינספור מסלולי טיול מהממים, מטיולי פריחה ועד לספארי ג'יפים מדברי בנופים דרמטיים. יש מקומות יוצאי דופן, יוזמות יוצאות דופן ואנשים יוצאי דופן. אבל, מה לעשות, זה עדיין לא מספיק.

כשהגענו לכרמים עם הרעיון שלנו לפיתוח בר-קיימא, אנשי ועד הקיבוץ, המועצה וגופים אחרים אמרו לנו ש"זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות כאן. משהו מיוחד". זה לא משום שהם חושבים שהם יוצאי דופן או שמגיע להם משהו אחר. זה פשוט משום שישנה הבנה, ברמת השטח, שכדי למשוך אוכלוסייה מהמרכז לנגב יש צורך בפיתרונות מיוחדים, אחרים, כאלה שבשלב הזה לא ניתן למצוא בשום מקום אחר בארץ.

כבר עכשיו זה קצת ככה, באופן טבעי. מי שרוצה להתבודד יכול להגיע למצפה שחרות או לעזוז. מי שמעדיף להיות חקלאי מוזמן לבאר-מלכה. יש עוד מקום אחד או שניים שעונים לההגדרה הזאת, אבל הם מתאימים לפלח צר מאוד של האוכלוסיה. לא כל-אחד רוצה לגור במרחק נסיעה של 40 דקות נסיעה מכל מקום יישוב. לא כל-אחד רוצה לגדל 80 דונם פלפלים למחייתו. אז מה קורה עם כל האחרים? מה בדיוק יש לנגב להציע להם?

כרגע, מה שיש לנגב להציע הן בעיקר הרחבות סטנדרטיות של קיבוצים ומושבים, במראה ובמחיר זהים לאלה שמוצעים בגליל. אבל הגליל רומנטי יותר, ירוק יותר, מזמין יותר ויש לו מוניטין חיובי יותר. אז למה, בעצם, לקנות בית בהרחבה דרומית כשאפשר לעשות זאת בצפון? יש גם יישובים עירוניים, אבל עם המוניטין שיצא למקומות כמו ירוחם, דימונה ואפילו מצפה-רמון המשתדרגת - מעט מאוד אנשים ירצו לבוא.

"המשהו המיוחד" הזה

מה שהביא אותנו לכאן ולפרויקט הזה הוא החיפוש אחר "משהו מיוחד". כבר שנים אנחנו עוסקים בהתנהלות בת-קיימא ובעניינים שנוגעים לאיכות הסביבה. לכן היה טבעי לנו שה"משהו המיוחד" הזה יהיה כפר אקולוגי, והאמונה הבסיסית שלנו שהוא ימשוך לכאן אנשים הולכת ומתגשמת לנגד עינינו. עד כה, במהלך שלושה סבבים של ראיונות קבלה, ראיינו כעשרים זוגות ורווקים, ורבים נוספים מתקשרים מדי יום. אנחנו לא משווקים את היוזמה שלנו, ולמעשה מלבד הטור הזה עדיין לא מפיצים את הבשורה כמעט. למרות זאת, רשימת המצטרפים הולכת ומתארכת כל העת.

יש המון אנשים בארץ שהפיתרון הזה, הירוק, השונה, מדבר אליהם ומושך אותם. הם לאו דווקא חשבו להגר לכאן אבל מרגע שהוצע להם, הם החלו לראות בנגב

אפשרות חיים אמיתית. ישנם רעיונות מיוחדים אחרים שעשויים למשוך לכאן אנשים שחושקים באורח חיים שונה. צריך רק לייצר אותם.

התחנה המרכזית של באר-שבע היא מטפורה להזנחה, לחוסר תשומת הלב ולזלזול להם זכה הנגב בעשורים האחרונים. רואים את זה בכל מקום - בתשתית הכבישים המסוכנת עד אימה, בחינוך, באפשרויות הפרנסה, בהזדמנויות הבילוי והפנאי ובעוד מגוון רחב של נישות - ושום תהליך של "מיתוג" לא יחפה על כך. אז לפני שממתגים אולי כדאי קודם כל לייצר פיתרונות אמיתיים. אחרת, כשאנשים שהתרשמו מהמיתוג המושקע יתעניינו במוצר, הם יברחו בחזרה צפונה ויספרו לכולם שעבדו עליהם.

• אודי נתן, 34, עבר עם משפחתו לקיבוץ כרמים שבנגב, כדי לקחת חלק בהקמת כפר אקולוגי. בימי רביעי אחת לשבועיים הוא מתאר את התהליך, ואת החיים מנקודת מבטו של זוג צעיר שהגיע לדרום מן המרכז השבע
  

• ליצירת קשר ופרטים נוספים כיתבו לאימייל udidan@gmail.com