קוד אתי חדש לבלוגרים: רעיון מוצלח?

הנה קוד אתי שאסא כשר לא מעורב בו (בינתיים) - טים אוריילי, שהגה את המונח Web 2.0, רוצה לעודד את תרבות הדיון והשיחה ברשת, ויזם את הקוד האתי לכותבי בלוגים. את הטיוטה הראשונה פירסם בבלוג שלו, ואליו הצטרף גם מייסד ויקיפדיה, ג'ימי ויילס, שפירסם את הנוסח באתר Wikia, בו מוזמנים הגולשים לתרום את תרומתם לניסוח הקוד באמצעות דף השיחה.

עיקרי הקוד הם:

• אנחנו (הבלוגרים) נוטלים אחריות על המילים שלנו ועל התגובות שאנחנו מאשרים בבלוג.
  
• לא נכתוב בבלוג מה שאנחנו לא מוכנים להגיד פנים-מול פנים.
  
• ננסה לפתור בעיות באופן פרטי לפני שמפרסמים בבלוג.
  
• אם אדם תוקף מישהו אחר ללא הצדקה, נפעל בנושא. נפנה אל התוקפן ונבקש ממנו לחדול מדבריו. אם אפשר להתייחס להערות כאל איומים נערב את רשויות אכיפת החוק.
  
• לא נאשר תגובות עם כתובת מייל מזוייפת (אבל נרשה לפרסם תגובות בבלוג עם כינוי או OpenID ולא שם אמיתי).
  
• נתעלם מטרולים (גולשים המפרסמים תגובות כדי להכעיס או להציק).
  
• הצעה נוספת היא לשלב תג בנוסח "הכל הולך" להתריע בפני המבקרים על בלוגים בהם לא מונהגת צנזורה כלל ומותר לפרסם הכל.
  

איומי רצח בגלל בלוג

היוזמה לניסוח קוד אתי התעוררה בעקבות מריבה שפרצה בין בלוגים בחודש שעבר בקהילת הבלוגרים בנושא טכנולוגיה. קתי סיירה, סופרת ספרי היי טק מקולורדו וידידה של אוריילי דיווחה כי קיבלה איומים על חייה שנבעו באופן חלקי מוויכוח בשאלה אם זה מקובל למחוק הערות בוטות שהשאירו מבקרים בבלוג מסוים. לאחר שיגור כמה איום ותצלומים מעובדים, אשר באחד מהם נראה ראשה של סיירה לצד עניבת תלייה, היא ביטלה את הופעתה בכנס והתלוננה במשטרה. סיירה אף ציינה כי היא שוקלת לפרוש מכתיבת בלוג.

בראיון לניו יורק טיימס סיירה דחתה את הטענה כי הבריונות המקוונת ראויה להתעלמות. "אני לא מאמינה שכל כך הרבה אנשים אומרים לי 'תשיגי לעצמך חיים. זה בסך הכל אינטרנט. אם אנחנו מתעלמים מאיומים כאלה, איך נזהה איום אמיתי אם נתקל בו?".

אוריילי וויילס מציעים לחבר כמה סדרות של כללים אתיים עבור בלוגים שונים. סדרה אחת תאפשר כתיבה אנונימית, אחרת תשלול אותה, וסדרה שלישית תחייב את הבלוגרים לבדוק את העובדות שהם מתכוונים לפרסם, בדומה לעיתונאים. כל בלוגר יבחר את הגירסה לקוד האתי המתאימה לו ויציין זאת בבלוג שלו.

גם בישראל נרשם ניסיון של ניסוח כללי מוסר לבלוגרים. בהצעה לקוד אתי שפורסמה בבלוג של אורי קציר מוזכרים סעיפים שחסרים בהצעה של וויילס ואוריילי, בהם הימנעות מהעתקות, חובת גילוי נאות לגבי גופים או אנשים אליהם מתייחס הכותב בכתיבתו וביחס לכל ניגוד עניינים אחר הכרוך בנושאים ובדמויות עליהן הוא כותב.

האם זה יצליח?

לא בטוח שכל הסעיפים האלה יעמדו במבחן המציאות. האם הסעיף הגורס כי בלוגרים "לא נכתוב בבלוג מה שאנחנו לא מוכנים להגיד פנים-מול פנים" מוצדק? יש אנשים שקל להם להתבטא בכתב ולהעלות דברים שלא היו מצליחים לומר פנים מול פנים, אם בגלל ביישנות, פערי גילאים או הבדלים ביכולות הביטוי. 

ולמה להתחייב לנסות לפתור בעיות קודם כל באופן פרטי? לפעמים הפרסום הפומבי הוא הטיפול הטוב ביותר לבעיה מסוימת.

קוד אתי מגדיר מה ראוי ומה לא ראוי, בניגוד לחוק, המגדיר מה מותר ומה אסור. יסוד קוד אתי היא מטרה ראויה, אך שאלת המפתח היא ראויה למי ולמה. בלוג אינו אלא פלטפורמה לפרסום אישי המשמשת למטרות רבות ומגוונות. מה שראוי לפקצה מישראבלוג לא מתאים לבלוג של שלמור אבנון עמיחי ושונה מהאתיקה הרצוי לבלוג של עיתונאי, המחויב קודם כל לאתיקה המקצועית שלו.

ההצעה הכי מוצלחת של אוריילי וויילס היא לקבוע מערכת כללים שונה עבור קבוצות של בלוגרים. כל בלוגר יגדיר לאיזו קהילה הוא משתייך ויציין זאת בבלוגו באמצעות סמל גרפי מתאים. כל זאת באופן התנדבותי לחלוטין. מי שלא ירצה לקבל על עצמו קוד אתי בכלל יוכל לעשות זאת והמבקרים בבלוג יחליטו אם זה מקובל עליהם.