מכתב פרידה לאהבה בלתי אפשרית
"המשכנו להפגש, להתכתב ולפרלטט בלי סוף. זה הגיע למצב אבסורדי בו היית רואה אותי יותר מאשר את אישתך החוקית. לא האמנת שזה קורה לך כי לא חשבת שאתה הטיפוס הבוגד. שאלת האם אני והחבר שלי, שעם הזמן הפך גם לחבר שלך, נשארים ביחד ואמרתי שכן. מה חשבת, שאני פשוט אזרוק הכל ואלך? הוא הרי תמיד היה ויהיה שם בשבילי"
ינואר 2007. אני יושבת פה כבר המון זמן ומשתגעת, מחכה לטלפון או איזה הודעה קטנה ממך, שתצית לי את האור בחיים לעוד דקה או שתיים. שנינו נמצאים עמוק בתוך מערכות יחסים מורכבות כבר שנים - אני חיה איתו כבר חמש שנים ואתה נשוי לה - ובכל זאת אנחנו יחד כבר ארבע שנים. מפלרטטים, נוגעים, צוחקים ובהזדמנויות נדירות ביותר, גם שוכבים.
אתה זוכר איך הכל התחיל, באוניברסיטה, כשחייכת אליי ואני הסתכלתי עלייך במבט מתגרה? אמרת לי שיש לך חברה וידעת שאני תפוסה, אבל בכל זאת היה שם משהו, משהו כמעט על טבעי. מתח מיני לא מוסבר, נסיך שלי, כאילו הכרנו כבר בגלגול קודם.
בשלב הזה האוניברסיטה התחילה להיות מעניינת, היה לי עצוב ללכת הביתה ולא יכולתי לחכות למחר, כשאראה אותך שוב. התחלנו אחד עם השני בשיעורים, שלחת לי הודעות שהצחיקו אותי עד דמעות וכל פעם הייתי צריכה להתאמץ כדי להפסיק להתרכז בך. לא נתנו אחד לשני מנוחה.
בלי שאף אחד יראה
השיחות היו מעניינות וקולחות. אף פעם לא הפסקנו לדבר, ואם חושבים על זה, עד היום כשאנחנו נפגשים אנחנו לא יכולים להפסיק לדבר. כשעברנו לשבת אחד ליד המתח גבר. התחלנו לפתח שיטות כדי לגעת זה בזו, ככה בלי שאף אחד יראה. בכיתה של המון סטודנטים היינו יושבים מאחור ומתגרים עד מוות. זוכר?
הנסיעות איתך בסוף הלימודים היו פשוט חלום רטוב, ואחריהן היינו חוזרים כל אחד לביתו ופורקים את כל המתח הזה על בני הזוג שלנו. הכי כיף היה כשהייתי באה אלייך והיא לא הייתה. היינו מחליפים מבטים חודרים לנשמה ותוך דקות היינו במיטה. לא היינו מספיקים להפשיט אחד את השני וכבר היינו גומרים. אח, איזו תקופה.
זה התחיל עם המון מתח וסקס, ולאט לאט מצאתי את עצמי מתאהבת. נראה לי שאצלך זה היה בהתחלה יותר הסקס, אהבת אותה ולא חשבת לעזוב. הייתה אפילו תקופה שחשבתי לעזוב אותו ולהתחיל את החיים איתך, אפילו אמרתי לו את זה ועברנו תקופה לא קלה בכלל.
חברים הכי טובים
פעם תפסתי אומץ ובאתי אלייך, בתירוץ של שיעורי בית או משהו כזה, כדי לומר לך שזה נהיה יותר מסקס ואני מתחילה להתאהב. נראית מופתע ומבולבל. מילמלת משהו לא ברור והבנתי אותך. תמיד הבנתי אותך, יפה שלי. אמרת שאין סיכוי, שאתה איתה ואתה לא עוזב.
אני לא אשקר ואומר שהאגו שלי נשאר בסדר אחרי זה, אבל תפסתי את עצמי כדי להמשיך הלאה. גם לי יש בחור מדהים ומפנק ואוהב. באמת לא מגיע לו כל הבלאגן הזה. אבל אתה, לא יודעת מה יש בך לעזאזל?
חיזקנו את הקשר והפכנו לחברים ממש טובים, אולי אפילו הכי טובים. היינו מספרים אחד לשני הכל - ריבים עם בני הזוג, בעיות עם ההורים, כעסים, ריבים - פשוט הכל. שנינו היינו שם אחד בשביל השני, אוזן קשבת ועצה כשצריך.
אני לא אשכח את הרגע שסיפרת לי שאתה עומד להתחתן. לא היית בטוח שזה הדבר הנכון, אבל כבר עברתם דרך ארוכה והגיע הזמן להחליט. אז החלטת. שאלת אותי לדעתי, ואמרתי לך שאם זה מרגיש לך נכון אז זה מה שאתה צריך לעשות. למרות שבפנים הרגשתי שלוחצים עלייך ואתה לא שלם. אמרת שאתה לא סגור ויש סימני שאלה, אבל נראה לך שתלך על זה בכל זאת, ואכן הלכת. אני חושבת שזו התקופה שקצת ניתקנו קשר, זמן קצר אחרי הצעת הנישואים שלך אליה. לשנינו היה קשה מדי.
בחופה שלך בכיתי. החבר שלי מתורגל בבכי שלי בחתונות, כך שזה לא נראה חשוד. נדמה לי שהוא הרגיש, אבל הוא אלוף בלתת הרגשה טובה, לתמוך ולהבין. אפילו רקדתי איתך קצת וכשהמבטים שלנו נפגשו, נמסתי. יצאתי החוצה לעשן ג'וינט שאחד החברים שלך הביא לי.
השלמתי עם זה שאתה לא שלי, שגם לא תהיה ושאתה מתחיל להקים משפחה. הדבר האחרון שרציתי היה להיכנס ביניכם. הצלחתי לחזור לחיים שלי ואפילו קצת שכחתי.
לא מפסיק לחשוב עלי
חודשיים אחרי החתונה יצא לנו להיפגש. יצאנו לשתות משהו, אתה עם האישה שלך ואני עם הגבר שלי. המבטים שלנו שוב נפגשו והתפנקו בנוף אחד של השני. זה היה תענוג. בשבועות הבאים התחלנו להיפגש יותר, לצאת ולדבר. באחת הפעמים ישבנו בפאב על החוף, הפעם בלי אישתך, רק כמה חבר'ה והגבר שלי. התחלת לשתות בירה אחרי בירה ואני יין אחרי יין, והראש הסתובב.
כשהסתכלנו אחד על השני לא יכולנו להפסיק. בתוך כל ההמולה הזו כאילו היינו לבד, רק אתה ואני. את הרגע הבא לעולם לא אשכח. גם כשאהיה בת 90 ולא אזכור איך קוראים לי, את הרגע הזה אני אזכור. אמרת שאתה לא יודע מה קורה איתך, שאתה לא מפסיק לחשוב עליי ורק מחכה לראות אותי.
הבטן התהפכה לי וחשבתי שאני מתה. התחתנת לפני חודשיים וקצת, מה לעזאזל קורה איתך בנאדם? המחשבות (והיין) רצו לי בראש ולא אמרתי כלום. מה יכולתי לומר? שתקתי וחייכתי את החיוך שאתה כל כך אוהב. אתה השבת בחיוך העצוב שלך ולא דיברנו על זה יותר באותו הערב.
"הלוואי שהייתי בדואי"
למחרת, כשהייתי בסופר שמעתי את הצליל המתוק של ה-sms מהסלולרי הישן. כתבת "הלוואי שהייתי בדואי.." ואני התחלתי לצחוק. כשהחבר שלי שאל מה קרה, סיפרתי לו. אין לי סודות ממנו ומעולם לא היו.
כששלחתי לך הודעה עם השאלה "למה?" ענית את התשובה לה ציפיתי: "כי אז היו יכולות להיות לי כמה נשים". השבתי "הלוואי באמת..", וריחפתי במשך שארית היום בעננים.
המשכנו להפגש, להתכתב ולפרלטט בלי סוף. זה הגיע למצב אבסורדי בו היית רואה אותי יותר מאשר את אישתך החוקית. לא האמנת שזה קורה לך כי לא חשבת שאתה הטיפוס הבוגד. שאלת האם אני והחבר שלי, שעם הזמן הפך גם לחבר שלך, נשארים ביחד ואמרתי שכן. מה חשבת, שאני פשוט אזרוק הכל ואלך? הוא הרי תמיד היה ויהיה שם בשבילי.
אז סיפרת שאתה חושב להתגרש. ניסיתי להימנע מלהביע דעה על ההצהרה, מה גם שבאמת לא התכוונתי להשליך את כל מה שיש לי באמצע החיים ולצאת להרפתקה שאין לי מושג איך תסתיים.
אתה והאישה התחלתם לריב, והרבה. כמה פעמים אפילו באת אלינו שבור, אחרי עוד סיבוב, עם מבט אדום. נקרע לי הלב, רציתי לחבק אותך ולא לעזוב לעולם. היא הייתה מתקשרת אלייך, בוכה, והיית חוזר הביתה אליה. כי כזה אתה. כעבור כמה ימים הכל היה חוזר על עצמו. אמרת לי שהיא לא רוצה להתגרש ואתה לא יודע מה לעשות. ניסיתם לסדר את זה וחשבתם על טיפול זוגי.
גם אני עברתי תקופה קשה מאוד עם בן הזוג שלי. המון ריבים על כלום, דיכאונות ובכי. אפילו הלכנו לטיפול שאולי עזר קצת. נראה שהיה לי קל יותר כי לא הייתי צריכה לשמור כלום בבטן, בניגוד אלייך אהובי, אבל עדיין התקופות בלעדייך היו נוראיות.
חייבת להפסיק
אולי היה לי יותר קל אם הייתי מחליטה שלא טוב לי עם החבר שלי. אבל טוב לי, נוח לי, הוא אוהב אותי. מפנק בכל הזדמנות, מכסה אותי בלילה, עושה לי הפתעות, מארגן טיולים, יוצא מהאמבטיה רטוב כדי להביא לי מגבת, נותן לי לגמור 4 פעמים אפילו אם אין לי כוח אליו, מנקה את הבית וקם להדליק חימום אפילו אם חם לו מאוד.
הוא מדהים. וכמה שהוא אוהב אותך ויודע על מה שקורה ביננו, הוא עדיין אוהב אותך כמו אח.
הזמן עבר ובן זוגי הפתיע אותי עם הצעת נישואין מהממת, הרגשתי בעננים וכמובן שאמרתי כן. רציתי לספר לך לבד, בעדינות, אבל איכשהו חשת משהו והתקשרת לשאול בעצמך. כשבן זוגי ענה לך שכן, רציתי לקבור את עצמי. ידעתי שתהיה בשוק, ובאמת ניתקת מבלי להגיד לי אפילו מזל טוב. כמה ימים מאוחר יותר סיפרת שהייתה לך כזו בחילה לפני השיחה, כאילו ידעת משהו. זה הקשר הבלתי מוסבר שלנו, הטלפתי, הקוסמי. כשנפגשנו כמה ימים לאחר מכן היית כל כך עצוב ולא דיברת כמעט, אבל זה עבר לך לאט לאט וחזרנו לשגרה.
אני לא יודעת מה התוכניות שלך לגביי, אבל הגעתי למסקנה שאני חייבת להפסיק את הקשר המטורף הזה שלנו. זה עולה לי בבריאות, זה שובר אותי כל פעם מחדש לחכות להודעות ממך. אני גם לא רוצה שתחליט יום אחד להתגרש בגללי (כלומר, אני מאוד רוצה, אבל לא רוצה שתצפה שאעזוב את החיים שלי).
אגב, אני עדיין לא חושבת שתהיה מאושר איתה לעולם. אבל אני יודעת שאני רוצה אותך פנוי, ממניעים אגואיסטים גרידא. אני פשוט רוצה אותך זמין לשכב איתי, להסתובב איתי, זמין פשוט אליי.
היום התכתבנו בסלולרי כל הזמן. אפילו הלכתי לאמבטיה להתקלח, להיות לבד עם עצמי, לחשוב עלייך, אולי לגמור, אבל בגלל ההודעות המצחיקות שלך נגמרו לי המים לפני שאפילו הספקתי. קשה לי, אני כל הזמן מדוכאת ויודעת שגם לך לא קל בכלל, למרות שנראה שאתה מתמודד איכשהו. בטח כשתקרא את הדברים זה יהיה סוף הקשר המדהים שלנו. אני אבין אותך כמובן, ואתן לך לחיות את חייך.
אתה אהבת חיי, אתה מצחיק אותי כמו שאף אחד לא הצחיק לפנייך, אתה יודע לגעת בי בדיוק, מתי ואיפה שצריך כדי לענג אותי, אתה מבין אותי, אתה קורא אותי, אתה אוהב אותי ואני אותך. אני מרגישה כמו בדיחה של אלוהים על החיים שלי.
תדע שאת השיר ששרתי אז הפנתי אלייך, תדע שבלב אני תמיד איתך. שלך לנצח נצחים ובכל הגלגולים.
המכשפה שלך
לפנייה לכתב/ת 
