למה כיפה?

"אז אתה דתי או לא?" אני נשאל תכופות. מסתבר שרוב האנשים טרם השיגו אנטי-מחיקון (עם ילידי שנת 78 ומעלה הסליחה) ותמונת המציאות שלהם עדיין מורכבת משחור ולבן. קשה לי להשיב להם. אני עצמי איני יודע.

מה הופך אדם ל"דתי" מעבר לחיצוניות? מאומה. ניתן להוכיח זאת בניסוי פשוט: עמוד מול המראה עם כיפה בידך. שים את הכיפה לראשך. התוצאה: דתי. הורד את הכיפה. התוצאה: לא דתי.

ניסוי פשוט זה מוכיח כי להיות "דתי" פירושו להשתייך למועדון חברים על סמך סממנים חיצוניים בלבד. מדובר במועדון מהסוג שקל מאוד להתקבל אליו, אפילו יותר מזה של מעריצי נינט. בדקו בעצמכם: האם בבית הכנסת שלכם יוכל גנב לעלות לתורה? ודאי שכן, הוא הרי חבר מועדון. במגזרים מסוימים הוא אפילו יקבל "שלישי". ואדם ללא כיפה? נו, אתם כבר יודעים את התשובה לבד. מסתבר כי העיסוק המגזרי דהיום מתעניין אך ורק במכסה ולא בתוכן הגולגולת שתחתיו.

מאידך, האם תיתכן אפשרות כי לצדיק נסתר, כזה התופס שני תקנים מתוך ל"ו צדיקים, יש עגיל באוזן? ודאי שכן. אפשרי אפילו שהוא אחד מעשרת הצדיקים שעוד בחייהם הובטח מקומם בגן עדן. אבל, ואת זה יאמר לך כל ילד עם פאות, "דתי הוא לא".

מה, אם כך, גורם לאנשים לחבוש כיפה לראשם? התשובה נעוצה בסיבה שבגינה מצטרפים חברים למועדונים: הטבות. תוכנית ההטבות לחברי מועדון הכיפות והחצאיות הארוכות כוללת תחושת ביטחון קהילתי, הרגשת אליטיסטיוּת, והכי חשוב: פטור גורף מהצורך לחשוב. את זה עושים עבורך המנהלים. אלו הטבות שאין להמעיט בערכן, שכן הצורך לחשוב, נתפס בחלקים גדולים של האוכלוסייה כעניין של "ייהרג ובל יעבור". ואכן, רבים הם המשתדלים להפחית ככל הניתן את צריכת החשמל במוחם.

את כל זאת עלי לסייג. אני עדיין מכיר אנשים המתנהגים כאילו הכיפה שלראשם היא תו-תקן. את האנשים האלה לא תתפוס מקללים אפילו אם יחתכו אותם פעמיים מהנתיב הימני. ביישובים שלהם תוכל להשאיר שטר של 100 שקל על הרצפה ולהיות בטוח שהוא ירדוף אחריך. מצד שני, אנשים כאלה נמצאים גם במחנה גלויי הראש. לאור כל זאת, נשאלת שוב השאלה: מדוע עליי להשתייך למועדון?

ובכן, מאז ביקורי האחרון בבקו"ם בדרכי החוצה, עוד בתקופה שבה בליסטראות נחשבו לנשק חדיש וסודי, מתחזקת בי הנטייה שלא ללבוש מדים של אף צבא. גם תופעת "הכיפה-קה-פקה", שחובש כל עבריין המגיע להארכת מעצרו, אינה תורמת לאיכות המותג. ישנם גם אלה, שכמאמר גראוצ'ו מארקס, אינם מוכנים "להיות חברים במועדון המקבל לשורותיו אנשים כמותם", זאת אפילו אם מייסד המועדון הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

אך חשוב מכל: רבים אינם מעוניינים להשתייך למחנה חובשי הכיפה ולאפשר בכך לכל חובש כיפה באשר הוא להיות מזוהה עמם במעשיו ובהתבטאויותיו בצורה אוטומטית. אלה מבקשים לשמר את אישיותם כאינדיבידואלים ולא כפרטים בעדר.

אני סבור כי יש להתאמץ ולהימנע ככל האפשר מהתיוג (הטבוע בנו) של סוג הכיפה, צבעה, גודלה וצפיפות העיניים בסריגתה. וכן – גם היעדרה. כדאי לזכור כי פעולת הנחת הכיפה על הראש איננה קובעת דבר. לא בין המניח לאלוהיו, גם לא בינו לבין חברו. היטב ניסח זאת שמואל (א'): "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". 

אסף וול בעל תואר ראשון בפילוסופיה. זוכה פרס הדיקן למצטייני תואר שני בחוג לתולדות עם ישראל, אונ' חיפה