סיפור של הקרבה

אל תלכו שולל בעקבות שמו הלקוני של הרומן "חיי פועלת בארץ", שעלול להעלות ניחוחות מוכרים מדי של ספרי היסטוריה ציוניים דידקטיים; מדובר אמנם ביומן אוטוביוגרפי ציוני שפורסם לראשונה ב- 1935, אולם הוא מסתיר בין דפיו חומר נפץ של סיפורים שלא סופרו ושל זיכרונות היסטוריים ואישיים אסורים. הוא מגולל את סיפור ההתבגרות של נערה חדורה להט לבניית הארץ וליישובה, אך הוא גם מספר סיפור של אונס, רצח וטלטלות נפשיות. "חיי פועלת בארץ" חושף באופן ישיר ואפילו בוטה, את המחיר ששילמה מהגרת צעירה מברסביה על הגשמת האידיאולוגיה הסוציאליסטית-ציונית שלאורה חיה.

הניה פקלמן נולדה ב- 1903 בעיירה מרקולשטי שבבסרביה, וכשהיא מספרת על ילדותה ועל משפחתה הדלה, כבר ניכר ההבדל בין יומנה לבין סיפורים אוטוביוגרפיים מסורתיים: היא אינה מציירת את עצמה כגיבורה טריוויאלית, כלומר מוצלחת ועשויה ללא חת. ישנה מידה גדושה של כנות אוטוביוגרפית ורגשית בכתיבתה, כשהיא מדווחת על חוסר הצלחתה בלימודים, על התא המשפחתי המפורר ורווי המתחים ועל חזותה הפיזית.

פקלמן אינה מעוניינת לצבוע את סיפור חייה – או את סיפורן של הפועלות הציוניות כולן – בצבעים מחמיאים או מרוככים; לאורכו של הספר היא חוזרת ומציינת שמלאכת האיפור זרה לה, ושאין לה כל עניין לעטות על עצמה שמלות משי ובגדי יקרות. נוכחותה הפיזית הנתונה לכשעצמה, הקשוחה והחפה מקישוט, הולמת את נוכחותו של הסיפור שהיא מגוללת – אך גם מעלה ספק לגבי מניעיו: אין זה עוד סיפור חיים שכולו גבורה, האדרה עצמית והתגברות על מכשולים. הנוכחות המאיימת של החשיפה העירומה הופכת להיות מטרידה יותר ויותר, עד שהיא נחשפת, במלוא עוצמתה הדרמטית - במחציתו השנייה של הרומן.

זעקה על בדידות ואי שיוויון 

הרבה מידע היסטורי ניתן לחלץ מסיפורה של פקלמן; על קשיי ההגירה של בני העלייה השלישית, על אמונתם המוחלטת בצדקת הדרך הציונית ובבניין הארץ, ועל אורח החיים הדל של הפועלים העבריים; גם על המנגנונים ההסתדרותיים ומעמדה של הפועלת העברייה. אולם נקודת הכובד של הסיפור, שמאפשרת גם לקרוא בדיעבד את מחציתו הראשונה, מתגלה סביב מקרה האונס שעברה פקלמן, וסביבו גם מתחוורת המוטיווציה של הרומן כולו: זה חיבור שנכתב שלא על מנת לפרכס ולאשר את ההיסטוריה האישית והקהילתית שבה חיה פקלמן; זה סיפור שנכתב על מנת לזעוק על בדידות ועל אי שוויון, ועל מנת לנקום בעוולה ובשתיקה שאופפת אותם.

פקלמן עוברת אונס אלים בידי אחד הפועלים, שבאהבתו היא אינה חפצה. היא נכנסת להריון ושומרת על הריונה, מה שגוזר עליה ברווקותה בידוד חברתי. היא מצליחה בקושי לקיים את עצמה בעולם הפועלים החלוצי, ואת בתה היא מאבדת בעקבות הרעלה מסתורית; הגבר שאותו היא אוהבת באהבה ילדותית ורומנטית מפנה לה עורף. 

 בתוך רצף הטרגדיות האישיות הללו היא אינה מאבדת את האמונה באידיאלים שבהם היא מחזיקה. היא עורכת תיעוד מדוקדק של מי שיצר עמה קשר, שהיה חבר לשעה קלה – ונעלם. סיפורה מבהיר היטב, שבעולם המוכתב על ידי אידיאלים קשוחים, שמארגנים את הקיום כולו, החיים יכולים להיות בודדים ביותר; ומה שמפיג את הבדידות ואת הדלות זו רק הכתיבה, שמאפשרת משמעות. כאשר האידיאלים ניגפים בפני האפליה וחוסר הצדק (שמלווים ביתר שאת כל צורה של דבקות רעיונית), רק מלאכת הסיפור מאפשרת שליטה בחיים ובגוף.

היכולת לספר היא המשימה העילאית, פוטנציאל הנקמה של הניה פקלמן באלימות שבה היא נתקלת. הסיפור האוטוביוגרפי מייצר אתיקה של אחרות; תחושת המחויבות המוסרית לספר את הסיפור הפרטי והאינטימי לזרים גמורים על מנת לתבוע צדק, ניראות והבנה. באחרית הדבר המבריקה והמרגשת של תמר ס' הס היא כותבת: "בקריאה אנחנו יכולים לתרום לא יותר מזעזוע, הזדהות וחיבוק, אבל בעצם הזרועות המושטות יש אולי מתן פתח לנשים שנחשפו לאלימות לספר, לשרוד, לחיות".

"חיי פועלת בארץ" הוא סיפור של הקרבה; הוא מוכתב על ידי התחושה שפקלמן מבטאת במילים: "הרגשתי שזו המולדת היהודית האמיתית, ואנחנו החלוצים באנו למולדתנו, באנו לבנות את החיים החדשים ולהקריב את עצמנו בעד ארצנו". אולם ההקרבה שהיא מגוללת מספרת כיצד דינמיקה חברתית שוחקת את האידיאלים של חברה שמבקשת לראות את עצמה כמשוללת הבדלים מגדריים או מעמדיים. פקלמן עובדת לצידם של הגברים וכמו הגברים ושואפת לחיי סולידריות בין פועלים, אולם היא מובסת על ידי התאווה, שלימים תכריע את החזון הציוני הסוציאליסטי והשוויוני שבו היא מאמינה: תאוות הכוח והשליטה, שמפעילה את הטמעת השובניזם הדכאני ואת הוקעת הזר והחריג.

• "חיי פועלת בארץ", מאת הניה פקלמן. אחרית דבר מאת טליה פפרמן ודויד דה-פריס, ומאת תמר ס' הס. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, בשיתוף מכון הקשרים באונ' בן גוריון.