להלם קרב יש פנים רבות

מוזר לכתוב על פיני צינוביץ בסביבת ימי הזיכרון. כאילו מותו המוקדם מדי, לפני קצת יותר מחודש, מצרף אותו אוטומטית אל רשימת החללים. סיפור החיים שלו כאמן היה עולה לא פעם מתוך השמות שנתן לעבודות. הם היו לקוחים, לעיתים קרובות, מז'רגון מקומי שהיה קשור בביוגרפיה שלו: "מה נשמע בשטח", "משמר הלילה", "זמן הבשר". הסיפור הידוע: קיבוצניק שהלך להיות קצין חבלה, נפצע בפעילות מבצעית ונפגע קשה בגופו ובנפשו. להלם קרב יש פנים רבות. ההלם של פיני צינוביץ הפך אותו לצייר שהיה. הוא צייר בגדול, בתנועות יד רחבות ובצבעוניות נפלאה. מינֵי צורות הלכו והתהוו על הבד תחת ידו. לא חסרות משמעות ותוכן, למרות שמשנות השמונים נחשב צייר מופשט.

טלי תמיר, שאצרה כעת, יחד עם נירה יצחקי, את התערוכה לזכרו בגלריה שלוש אומרת כי המופשט של צינוביץ בכל זאת קשור מאוד לקונקרטי, "הציור שלו היה לא אסקפיסטי", אומרת טלי, "תמיד היה דרוך. הוא הגיב לאירועים דרך הציור. היתה בו איזו דריכות וקשב לכל אסון שקרה,לכל חייל שנהרג. הוא היה מאוד קשור למצב וכל הזמן היה בחרדה". ובאמת, הכותרות שנתן לציורים מצביעות על הפצע שממנו עולה היצירה של פיני צינוביץ: "כולל הלב", "נשאר כאב בגוף", "תחושת המחנק הבלתי קבועה".

בתערוכה מוצגות עבודות שלו מתקופות שונות. עיקרן ציורים באקריליק מהשנים האחרונות. הוא מצייר "בעיקר לילה", זה גם שמה של עבודה גדולה שהציג לפני פחות משנתיים במשכן לאמנות בעין חרוד. יש בהן הרבה שחור שהצבעוניות החיה עולה מתוכו. לפעמים המרחב הצבעוני המופשט הופך לתלת מימד של גוף מרחף מעל תהום פעורה. מתוך המעמקים של השחור בוקע משהו זוהר, אופטימי, שנאבק לחיות על הבד.

למילה הכתובה יש משמעות ונוכחות רבה בעבודות של צינוביץ, לא רק ככותרות וכשמות. כמה מהעבודות מכילות בתוכן תאור של חווייה או גילוי, שמסופרים כמו נרטיב פשוט, כמעט נאיווי. למשל, באחד הציורים המוצגים כאן לראשונה, כתוב במכחול ובכתב יד כך: "ציור מלווה בשחור, כחול, צהוב ואפור. יצאתי לחפש אותה, להבהיר, להלבין והאור. חזרתי הביתה שיכור". לא בדיוק סיפור, לא שיר, אבל שניהם וגם דיבור עם הציור, שמחזיק אותו חי, בהתהוות מתמדת מול עיני הצופה.

גם סופר ילדים ומאייר

בנוסף לציור באקריליק, יש בתערוכה גם אקווארלים קטנים על נייר משנת 1997, מתוך הסדרה "לך לשלום" ועוד אקווארלים גדולים יותר מהשנים האחרונות. הצד הפיגורטיבי מיוצג בחמישה תחריטי נוף קטנים משנות השבעים, ובגילוי של צינוביץ כסופר ילדים וכמאייר.

הסטודיו שלו היה במרתף הבית. לפני שירד לעבוד היה משאיר לאשתו, אירית, פתקים. "ירדתי למטה" עם רישום של צנחן תלוי במצנח, או ברווז צולל לתוך המים, או ערימת עפר עם את חפירה, בסדרה אחרת של פתקים, הוא כותב 'יצאתי לסיבוב', ועל אחד מהם מצויר אדם מחזיק עיגול. בפתק אחר הסבא ששומר על הנכדים מצויר על פתק קטן 

 כמו זקיף משמר המלכה, שילדים קטנים משחקים ברקע מאחוריו. לעשרות הפתקים הקטנים לא נמצא מקום בתערוכה, אבל הם עתידים, אולי, להיות ספרי אמן קטנים.

לעומת זאת אפשר למצוא במשרד הגלריה כמה מספרי הילדים המאוירים של צינוביץ. בחצי השנה שקדמה למותו היה מאושפז ובתקופה זו כתב ואייר לנכדיו ספרים קטנים. כמה מהם, מלאי צבעוניות אופטימית, נמצאים כעת בגלריה. אחד מהם נפרש, על כל עמודיו, בתוך ויטרינה שקופה. התמימות והחום שעולים מתוך החומרים האלה, מאפשרים את תפישת מכלול היצירה שלו כמאבק לא פוסק במרה השחורה.

תערוכת הרטרוספקטיבה הגדולה האחרונה שלו, שהוצגה בעין חרוד ונאצרה על ידי יניב שפירא, לוותה בקטלוג בכריכה קשה, "ציור בורא". אחד הטקסטים בתערוכה, שכתב לצד העבודה "מפקד המשמר",לא רק מנסח בדיוק רב את הקשר העמוק והמיידי בין החווייה הפרטית העשירה והקשה של פיני צינוביץ, ופעולת הנחת הצבע על הבד, אלא גם מציע דגם ייחודי, כמעט בלתי אפשרי, שבו טקסט – חלום, כמעט נרטיבי, חי לצד ציור, מבלי שאחד מהם ינטרל את השני מכוחו:

"פתאום היה רעש, למעלה למעלה, שם, ליד גן העדן, יש עוד גן אחד, שיש בו שק"ם, אפסנאות ומגורי בנות. שם, כל לילה עולה המשמר, ויש לו מפקד: מפקד המשמר, ספק מלאך ספק פופאי. עם רדת החשכה הוא מפזר את כולם לנקודות המשמר ואז הולך הביתה, לחדרו הקטן, מותח חלון ומסתכל עלינו למטה. מקווה שאצלנו הכל בסדר. נוף הרים אדום. פתאום צומח לו מין טוטם בצבע תכלת. הכל מתערבל. מעגלים סובבים סביב ציר, נתקעים לפתע ביתדות ועומדים מלכת. שתי שמיכות אדומות, מרכז שחור, פירורי לחם וקופסה שנמשתה ממעמקים, המכילה בתוכה עדות איומה. כולם חוגגים. אשמורת אחרונה עברה וכל השומרים עבר זמנם. עם עלות השמש הם נמסים ומתמוססים, צונחים עייפים על מיטותיהם. נותר רק זיכרון".

ספר ילדים שאייר פיני צינוביץ לשיר של קדיה מולודבסקי

• פיני צינוביץ – תערוכה במלאת שלושים למותו. גלריה שלוש – תל אביב. אוצרות: נירה יצחקי, טלי תמיר