דין חברון כדין נצרים
הניסיון ליצור רצף יהודי עם קריית-ארבע יגדיל את שטחה של מדינת ישראל בדיוק כפי שעשו ההתיישבות בעזה ובסיני
הניסיונות האחרונים להרחיב את היישוב היהודי בחברון מעידים כי עדיין יש בקרבנו כאלה המאמינים במיתוס, לפיו בכוחה של ההתיישבות היהודית - גם בלב ליבה של האוכלוסייה הפלסטינית - להגדיל את שטחה של מדינת ישראל. אלא שהתבוננות היסטורית מעמיקה יותר תגלה, כי הניסיון לחבר את עשרות המשפחות היהודיות המתגוררות בחברון, באמצעות יצירת רצף מתל-רומיידה לקריית-ארבע על חשבון עשרות-אלפי פלסטינים, יצליח להוסיף לשטחה של המדינה היהודית בדיוק את אותו השטח שהוסיפה לה ההתיישבות בסיני וברצועת עזה.
בניגוד למיתוס תל-חי, דווקא מטולה הייתה היישוב היהודי היחיד שהשפיע על גבולותיה של ארץ-ישראל המנדטורית, משום שזו זוהתה על-ידי צרפת ובריטניה כדן החדשה. ההתיישבות היהודית בתקופת המנדט אכן השפיעה על הצעות החלוקה, אך אלו מעולם לא מומשו. אובדנם של תשעה יישובים יהודיים במלחמת העצמאות מעידים כי צה"ל נשלח לקבוע קו ולכבוש מחדש בעיקר את השטחים שתאמו את המדיניות הדמוגרפית והתפישה הביטחונית-אסטרטגית של בן-גוריון, אשר הסתפק בקווי שביתת הנשק לשם ביצורה והתפתחותה של המדינה היהודית.
ממלחמת העצמאות ועד היום, ההתיישבות היהודית הלכה תמיד בעקבות צה"ל לשטחים שכבש ולקווים בהם נערך, ונשענה לאורך כל קיומה על כוחו ופעילותו - אך היא לא השפיעה בסופו של דבר כהוא זה על שטחה של מדינת ישראל. עם חתימת ההסכמים (מצרים), אך גם בלעדיהם (ההתנתקות מעזה), התקפלה ההתיישבות לקווים החדשים בהם נערך הצבא.
שליטתו של צה"ל באזור H2 בחברון, לטובת ביטחונם של היהודים שם, היא אמנם כורח שנכפה עליו כתוצאה מהחשש של ממשלות ישראל להתמודד עם סוגיית עתידו של היישוב היהודי, קודם שהגיעו לקו הסיום של הסדר הקבע. אולם אין הדבר יכול להצדיק את אוזלת היד של הצבא והמשטרה ביחס לאכיפת החוק וביחס למחיר ההפרדה הביטחונית בין האוכלוסיות, המושת כולו על זו הערבית. קביעתו הנחרצת של צה"ל - לפיה בלתי אפשרי להגן על היישוב היהודי במרחב שכונותיו, כאשר אלו מבודדות זו מזו וביניהן חוצץ שטח פלסטיני - מובילה בהכרח לפעילות ביטחונית, המונעת את שגרת החיים הפלסטינית ומאפשרת את ההתנכלויות להם והרחקתם מהאזור, בדרך להשתלטות על מקום מגוריהם. מדיניות זו משמרת את האשליה כי "עוד דונם ועוד עז", או עוד בית פלסטיני, יקבעו את עתידו של היישוב היהודי בחברון בפרט ושל יהודה ושומרון בכלל.
לחסידי המיתוס הזה יש לחזור ולהזכיר את עמדתה הברורה של הקהילה הבינלאומית, השוללת את מפעל ההתיישבות בשטחים כגורם שיש להתחשב בו ביחס לגבולות הקבע של מדינת ישראל. הנשיא בוש אמנם הכיר במכתבו לשרון במציאות החדשה שיצרו גושי ההתנחלויות בגדה, אך קבע כי הגבולות בין שתי המדינות ייקבעו בהסכמה. היכולת של ההתנחלויות להשפיע על גבולות ישראל דומה לזו של גדר ההפרדה. הלוא חלק מהאזורים, הכלולים היום במרחב התפר שממערב לגדר, כבר הופיעו בעמדת ישראל במשא-ומתן עם הפלסטינים, והאחרונים הביעו אז את הסכמתם להשארתם בריבונות ישראלית במסגרת חילופי שטחים (ביחס 1:1). היישוב היהודי בחברון ואף קריית-ארבע, שהמאמץ לחברם על-ידי דחיקת הפלסטינים מנחה את פעילות המתנחלים, הוצאו מתביעות ישראל כבר בקמפ-דיוויד 2000. אפילו אריאל שרון, אף שביקש לנגוס ב-20 אחוזים משטח הגדה המערבית באמצעות הגדר, לא נענה לתביעתו של נתניהו לכלול בה גם את קריית-ארבע.
להערכתי, בסופו של דבר, ההתיישבות הישראלית תביא לשינויים קלים ב"קו הירוק", שיהווה בסיס לגבול בין שתי המדינות. אך לא יהיה בה כדי להוסיף ולו מטר רבוע אחד של אדמה לשטחה של מדינת ישראל, בשל עיקרון חילופי השטחים. ראוי שהאשליה הזו תתפוגג הן ביחס למאחזים הלא-חוקיים, הממשיכים ופורחים בניסיון ליצור רצף יהודי להתנחלויות המבודדות בלב השומרון, והן ביחס לרכישת בתים מפלסטינים ואכלוסם ביהודים בחברון ובלב השכונות הערביות במזרח ירושלים. על מקבלי ההחלטות וכוחות הביטחון להבטיח כי מתן הגנה למתנחלים שם אינו מבסס כשלעצמו את הקרקע לחיזוק האשליה, שמערערת את הסיכוי להגיע לגבולות מוכרים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
