מי הגבר הזה, שקורא לי אמא?

אי אפשר להצביע על הרגע שזה קורה. זה לא הקמט החדש שאת מגלה, חורש את תלמיו. (החברות מסביב עוד טורחות לבטל את דבריך בהרמת גבה: "קמט? אני לא רואה שום קמט, זה בדמיון שלך!"). זו גם לא האדישות שאת מפתחת לאירועים שבעבר היית משלמת הון כדי להשתתף בהם, ואת מתרצת את העובדה בשנים שחלפו, באירועים רבים בהם היית בעבר.

הרגע הזה דווקא קורה, כשאת ברחוב ובחור בעל קול בס קורא לך: "אמא!" הי, הלו, מי קורה לי אמא? ואז את נזכרת שהקול שלו החל להתחלף, והוא נשמע כמעט כמו אבא שלו.

הצל השחור

כן. זה שימי שקרא לי, כשפסעתי לכיוון הצרכנייה. רותי בעגלה, לצידה מימי ואביבה. תחושת דה-ז'וו אפפה אותי. רק אתמול הסתובבתי עם חיים בעגלה כששימי ובני אוחזים בשני צדדיה, בעבר עם בנים, עכשיו עם בנות. הבדל דק, אבל משמעותי. אז השלושה סגרו את החלון לריבוע המשפחתי.

"אמא?"

"כן", עניתי לבחור הגבוה שהתקרב לעברי וקודקדו כבר מאיים להתחרות בגובה קודקודי.

"אני הולך הביתה ללמוד למבחן".

"אמרת לי שאתה בדרך לביתו של יוסי. רצית ללמוד איתו, לא?"

צל אפור כיסה את פניו. ורגע לאחר מכן חייך חיוך כפוי, "לא, אמא, אני הולך הביתה. את צריכה עזרה בקניות בסופר?"

"לא, זה בסדר", עניתי לו וידעתי שאנחנו אמורים לנהל שיחה אחרת, שיחה על הצל שראיתי על פניו, שיחה על חברו הטוב יוסי.

במקומה ניהלנו שיחת נימוסין. שיחה שבה הרגשתי שאיני יכולה לגעת בנבכי נשמתו, לא מצליחה לרדת לרגשותיו. נבהלתי באמת. מתי ואיך זה קורה? מתי הילד שלך מתחיל לחנוק רגשות? והאם את אשמה בכך?

תמיד תהיתי מה גורם לאמהות למבוכה. את התשובה קיבלתי עכשיו, באמצע הרחוב, ליד הצרכנייה. אני נבוכה. נבוכה? אשמה? תוהה?

"אני יביא לה מנתק"

"אמא", קול דק וצייצני החזיר אותי למקומי הטבעי. מימי, או-טו-טו בת שלוש, פנתה אלי.

"תקני לי 'מנתק'. אני רוצה", היא אומרת לי בקול בטוח.

"למה את צריכה ממתק?", אני מנסה ללמד אותה עברית תקנית.

"כי שושנה כבר לא חברה שלי. היא רק חברה של מוריה. אם אני יביא לה 'מנתק', היא לא תשחק עם מוריה".

ככה, פשוט. מספרת על רגשותיה בצורה זורמת, אינה נתקעת, מודה ומתוודה. מתי הילדים שלנו מפסיקים להחצין רגשות באופן טבעי?

זה מגיע עם הקמט הראשון? או שהקמט מגיע כשהם קופצים מעבר לגדר, הגדר שגידרנו סביבם אנחנו ההורים, בתקווה שהם תמיד יישארו בריבוע ממוסך, ממוגן. בחורף עם חימום, בקיץ עם מזגן, מקום בו נוכל למשש אותם מדי יום, מקום בו האושר והחום מתערבבים להם יחדיו, והנה, מגיע היום, ופתאום רוח העשרה מעיפה את הגדר וקורעת ממני את ההבנה הפשוטה, חושפת את שנינו לאוויר חדש, לחום, לקור. איך מתמודדים?

בעבר שימי שיתף אותי במחשבות לא "במחשבה תחילה", כי הייתי שם, והוא פשוט אמר לי. סיפר מה מציק לו, מה הוא חושב ומה הוא עומד לעשות. פתאום, כך נדמה לי, נגמרו לנו נושאי השיחה המשותפים.

"פשוט דברי איתו", אומר לי הפרטנר, ואני מביטה בהם בקנאה, שלובי זרוע הם משוחחים על הא ועל דא. אולי זאת אני?

"אף אחד לא מבין אותי"

לא, זה לא רק אני. הוא בגיל העשרה, שבוי בפוליטיקה פנימית, חושב על כל מילה, מנסה לחשוב מה אנחנו ההורים רואים, מה נחשוב עליו, ובעיקר – מה חושבת עליו הסביבה? איך החברה מקבלת אותו?

חזרתי הביתה עמוסת מצרכים ועמוסת מחשבות לא פחות.

"שימי?" הוא ישב בחדר שותק, בוהה בקירות.

"הכל בסדר?" ופתאום הוא פרץ בבכי, "אף אחד לא מבין אותי בבית הזה".

ושוב הצל על פניו, ושוב הוא שותק, מסמן לי להשאיר אותו לבד. כמעט ועזבתי את החדר, משאירה לפרטנר את ההתמודדות. אך זיכרון עמום דפק על תא אחורי במוח. נערה בת 13 שטורקת את הדלת ומטיחה בהוריה, "אף אחד לא מבין אותי בבית הזה".

אותה נערה עומדת עכשיו מול נער משלה. מה רציתי אז? בכוח ניסיתי לסחוט את הזיכרון המנותק. כן. אז רציתי שהם יפתחו בכוח את הדלת ולא ירפו ממני עד שאשבר ואשתף אותם במה שמעיק עלי.

"שימי, אני אוהבת אותך ואני לא מרגישה בנוח לעזוב את החדר עד שאתה אומר לי מה קרה. אני מרגישה שזה קשור ליוסי, חברך הטוב". זה עבד.

"הגיע לכיתה תלמיד חדש, ויוסי נמצא איתו כל היום. הוא מתחמק ממני. היינו חברים טובים במשך שנים, וככה ביום אחד הוא בוגד" בי". ושימי פרץ בבכי מר ונסער.

בחוש פנימי הבנתי כי אסור לי להמעיט בערך "הטרגדיה" שלו. אסור לי לומר "יש דברים גרועים יותר", כי אז באמת אף אחד בבית הזה לא יבין אותו. מה לומר לו? אולי פשוט לשתוק ולהקשיב? להנהן בראש ולהשתתף בהבנה? ממתי הפכתי לדילמה מהלכת?

מימי שנכנסה לחדר בעקבותי, הוציאה את ה"מנתק" מהכיס שלה. "שימי, קח 'מנתק'. אתה חבר שלי?"

המחווה המוחצנת שלה גרמה למתח להתפוגג. שימי ניגב את הדמעות והושיב את מימי על ברכיו.

ואני? אני נצלתי את ההזדמנות והתחמקתי החוצה מן החדר. וידעתי שזו התחמקות עד הפעם הבאה.

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין.