פרס ישראל הלבנה
למה אין כמעט יוצאי מרוקו או תימן, שלא לדבר על לא-יהודים, בין מקבלי פרס ישראל על תרבות או מפעל חיים?
דב לאוטמן, אליס שלוי, נחום ברנע, הגבעטרון, יעקב חודרוב, רלף קליין, אל שוימר, דבורה עומר, התיאטרון הקאמרי, הרב ישראל לאו, יצחק אוורבוך-אורפז, משה שניצר, גיל אלדמע, הרב יצחק גרוסמן, יהורם גאון והתזמורת האנדלוסית אשדוד. זוהי הרשימה של מקבלי פרס ישראל על תרבות, ספרות וגם מפעל חיים בארבע השנים האחרונות, כפי שהתפרסמה באתר משרד החינוך.
אכן, אנשים טובים הראויים להתכבד בפרס זה, ואנו ראויים להתכבד בהם. ובכל זאת, משהו צורם את העין, או אולי דווקא את האוזן.
מה שצורם מאוד הוא כמובן שרובם המכריע של מקבלי הפרס הם מה שקוראים אצלנו: "ישראל הלבנה". אנשים ממוצא אירופי, המזוהים עם הרעיונות המערביים של הצלחה ועושר. תרבות תימן, מרוקו, עיראק, או פרס - הס מלהזכיר.
איך יתכן שהוועדה הנכבדה של פרס ישראל, שהשנה כללה את פרופ' טלר, מר דוד אלכסנדר והגב' מירל'ה גל (נחשו מאיזה רקע תרבותי הם באים...), לא מצאה ולו איש אחד ממוצא מזרחי אותנטי הראוי לקבל פרס ישראל על מפעל תרבותי או מפעל חיים? איך יתכן שבכל שנות הענקת פרס ישראל, מספרם של יוצאי עדות המזרח מקרב מקבלי הפרס בקטגוריות אלו בטל בששים?
מה בעצם אומרת הוועדה הנכבדה הזו לאורך השנים? המסר הוא פשוט וברור: אלה הראויים לקבלת הפרס היוקרתי ביותר של מדינת ישראל הם בני ובנות התרבות המערבית. אני מוכן להניח שכאשר מדובר בפרסים בתחומי המדעים המדויקים, יש אולי קריטריונים מדעיים או מעין-מדעיים לקבלת הפרס, אם כי איני בטוח בכך כלל ועיקר. אבל כאשר מדובר בפרסים על תרומה תרבותית או על מפעל חיים, המסר החבוי אך הברור היטב לאורך מרבית שנות קבלת הפרס הוא שהתורמים העיקריים לתרבותה של מדינת ישראל - ואלה הראויים להוקרה על מפעל חיים למען המדינה - הם "האשכנזים".
האפליה הזו בולטת עוד יותר שעה שבודקים כמה ממקבלי פרס היו אזרחים שאינם ממוצא יהודי. כדאי לזכור: כרבע מאוכלוסיית מדינת ישראל אינם יהודים, ויחד עם זאת, משך כל שנות חלוקת פרס ישראל, נמצאו רק ארבעה אנשים ממוצא לא יהודי שזכו להתכבד בפרס: השחקן מכרם חורי, השייח' הדרוזי אמין טריף, הסופר וחבר-הכנסת לשעבר אמיל חביבי והכומר מרסל דיבואה.
מחלת הגזענות הזו אינה נחלתה הבלעדית של ועדת פרס ישראל. קחו לדוגמה את פרסי איכות השלטון, המחולקים מדי שנה על-ידי התנועה לאיכות השלטון. בידקו: כמה אנשים ממוצא מזרחי קיבלו את הפרס, וכמה כאלה שאינם יהודים? גם כאן המסר החבוי הוא שאיכות השלטון מצויה בידי היהודים "הלבנים", אנשי התרבות האירופית. אלא שבעוד שפרסי איכות השלטון ניתנים על-ידי עמותה פרטית, שזכותה לחלק את פרסיה כראות עיניה, במקרה דנן מדובר בפרס ממלכתי, האמור להיקבע על יסוד כללים ממלכתיים של שוויון, הגינות ופתיחות.
בארצות-הברית כבר היה פרס כזה מוכרז מזמן כפרס גזעני, והיה זוכה לקיתונות של בוז ורותחין. המסר לפיו רק, או בעיקר, לאשכנזים יש חלק ונחלה בתרבותה של המדינה ורק הם אלה הזכאים לפרס, הוא מסר גזעני ומקומם פשוטו כמשמעו. שוו בנפשכם מה היינו אומרים אילו היה הדבר נעשה במדינה אחרת כלפי יהודים?
איני מתפלא על כך שתנועות פוליטיות או חברתיות מזרחיות אינן פוצות פיהן ומצפצפות על אפליה זו. אני גם לא מתפלא על שתיקת הכבשים של התנועות החברתיות והמפלגות הערביות. אלו ואלו נהנות מן האפליה והגזענות. ש"ס נבנית מן הגזענות האשכנזית הממוסדת בדיוק כפי שהמפלגות הערביות נבנות מהאפליה והקיפוח נגד הערבים אזרחי ותושבי מדינת ישראל. אין כמו רגשות קיפוח כדי להריץ בוחרים לקלפי. מה שאני משתומם עליו הוא שתיקתם של אלה הקוראים לעצמם דמוקרטים, המתהדרים בנוצות הנאורות והמהללים את השוויון. הרי אלה צריכים היו להיות הראשונים לגנות בכל פה את האפליה המקוממת הזו. דווקא שתיקתם של אלה היא המעידה אולי יותר מכל על עומק הריקבון שפשה בנו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
