"להפוך את הדת מאויב הנשים לכלי לשחרורן"

מכל נקודות המוצא האפשריות, הפכה דווקא פרשת הגירוש מגן העדן בקוראן לראשיתו של מאבק פמיניסטי נחוש, המתחולל לאחרונה בחברה הערבית. בגרסתה היהודית-נוצרית נתפסת העלילה כהוכחה הניצחת להיותה של האישה המפתה האולטימטיבית ומכאן כאחראית לגורל האנושות. עם זאת, בקוראן מתוארים אדם וחווה כמי שהתפתו יחדיו על-ידי השטן לטעום מפרי עץ הדעת וכמי שנושאים יחדיו באחריות לגורלם. סיפור זה מהווה לדברי עו"ד סאידה מוחסן-ביאדסי, מקימת עמותת "ניסאא ואאפאק" (נשים ואופקים), הוכחה ניצחת "לכך שבקוראן תופסים את האישה כשווה לגבר", ולדבריה זוהי רק דוגמא אחת, מיני רבות. 

פרשנותן הביקורתית של מוחסן-ביאדסי ועמיתותיה לקוראן, מיתרגמת תכופות לטובת שיפור מעמד הנשים בחברה הערבית והישגן האחרון, והמשמעותי ביותר, היה קמפיין תקשורתי נרחב למען שיפור זכות הירושה של נשים ערביות. הקמפיין, שזכה לתהודה נרחבת בתקשורת הערבית, נחתם בסוף חודש מרץ ובדרכו הצליח לגייס את תמיכתם של מספר אנשי דת, ביניהם השייח' חבר-הכנסת איברהים צרצור (רע"מ-תע"ל). "אין לנו ויכוח עם הדת, או עם כתבי הקודש", מבהירה מוחסן-ביאדסי, "הדת דווקא מעניקה זכויות לנשים. הויכוח שלנו הוא עם הפרשנות האנושית. בקוראן כתוב במפורש שהגבר מקבל חלק בירושה השווה לחלקן של שתי נשים. לסעיף זה יש גם פרשנויות ובמקרים רבים מדובר על שוויון כמעט מלא. בפועל, רוב הנשים לא מקבלות כלום".  

נוכח דבריה, אין זה מפתיע כי הרעיון להקמת העמותה נבט בראשה בעקבות הרצאתה של האינטלקטואלית פרידה בנני ממרוקו, במהלך ביקורה האחרון בעזה בשנת 2000. קריאתה הביקורתית של בנני בקוראן כחלק מזרם האג'תהאד, המעודד הפעלת שיקול דעת עצמאי בענייני הלכה, השפיעה רבות על מוחסן-ביאדסי. הלמידה הביאה אותה לדבריה "להבין כי צריך להפריד בין הדת לבין מאמיניה ופרשניה". בתום תקופה בה שהתה בלונדון, לטובת התנדבות בארגון זכויות אדם, שבה לארץ ומביתה בבקה אל גרביה הצליחה לגייס שבע נשים, שצעדו עימה את צעדיהן הראשונים. כיום פועלות בעמותה כ-15 נשים, מרביתן מצטרפות חדשות.

"הקמפיין זכה לתהודה רבה" (צילום באדיבות עמותת "ניסאא ואאפאק")   

"אישה שרוצה את חלקה בירושה - מוחרמת" 

מנתוני סקר שנערך בעמותה בקרב עורכי דין בבתי הדין השרעיים עולה כי כ-95% מהנשים הערביות מוותרות על חלקן בירושה. "בחברה הערבית כשאב המשפחה הולך לעולמו מבלי שהותיר צוואה בעודו בחיים, הופך הטיפול בנכסיו לאחריות הבנים", מסבירה מוחסן-ביאדסי את הנתונים. "אשתו ובנותיו אינן שותפות לתהליך וברוב המקרים אחד הבנים שואל את אחיותיו האם הן רוצות חלק בירושה. כבר בנקודה זו מסתתרת ההנחה שאולי האשה אינה מעוניינת בחלקה, ואני שואלת מדוע? למה שאישה לא תרצה לקבל את חלקה?". בתסריט המקובל, מוותרת רוב הנשים על זכותן, לרוב מחוסר נעימות ובושה. בתסריט הפחות מקובל, "אם אישה מעזה לומר שהיא רוצה את חלקה, מתייחסים אליה כאילו חיללה את כבוד המשפחה", היא מתקוממת.     

הנוהג הקיים הופך נשים רבות לנטולות זכויות או רכוש, בעוד שבמקרים רבים נהנים אחיהן מרמת חיים גבוהה יותר. "במהלך עבודתי בעמותה נתקלתי בסיפורה של אישה חסרת כל מאחד מיישובי הסביבה, שאחיה הוא מעשירי המקום. אישה זו נושלה מכל רכוש וכיום היא חסרת קורת גג. בלית ברירה היא נאלצת להתגורר באחד מנכסיו של האח, אולם בכל פעם שהוא מוצא שוכר רווחי יותרו, היא מושלכת לרחוב", מתקוממת מוחסן-ביאדסי. לדברי פעילות העמותה, סיפורה של אותה אישה, לצד סיפורים רבים אחרים, חיזקו את ידיהן "והעניקו לנו את הכוח ללכת נגד הזרם".

עו"ד נדאל עותמאן, אחראי התקשורת והגבר היחידי בעמותה, מתייחס לסוגיה בגילוי לב. "אין ספק שהנושא רגיש מבחינה חברתית. הירושה עוסקת בנכסים ובזכויות כלכליות ומכאן שהיא נוגעת באינטרס הכלכלי של הגברים, השולטים באמצעותו בחברה ובנשים". לדבריו, "כגבר אני יכול להעיד שהרבה גברים חוששים לאבד את השליטה הזו. מפחיד אותם שלנשים יהיה כוח". עם זאת, למרות רגישות הסוגיה, נתקל עותמאן בפתיחות מפתיעה מצד אמצעי התקשורת הערבים. "התגובות היו מעודדות מאוד, והצלחנו לפתוח דלתות רבות מאוד. בטלוויזיה, בתחנות הרדיו, בעיתונים ובשבועונים. כולם הביעו התעניינות בנושא ומספר גורמים אף באו לקראתנו, לפנים משורת הדין".

הולכות נגד הזרם. הפעילות (צילום באדיבות עמותת "ניסאא ואאפאק") 

"הגיע הזמן לנפץ כמה סטיגמות לגבי החברה הערבית"

מוחסן-ביאדסי, בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, הכותבת את עבודת התזה שלה באוניברסיטת בר-אילן בנושא זכויות נשים בירושה, מאמינה כי מדובר בנושא סימבולי. "הסוגיה הזו משלבת את כל היבטי אפליית הנשים בחברה הערבית, ולא רק בחברה הערבית", היא אומרת. "בתהליך שלילת הזכויות שלהן הן מוחלשות כלכלית על-ידי הממסד הגברי ומודרות מתהליכי קבלת ההחלטות במשפחה ובחברה". מקוממת ביותר לדבריה, היא העובדה כי "המנהג הזה, כמו רבים אחרים, נעשה כביכול בשם הדת. אלא שבפועל אין לזה שום תימוכין בטקסטים עצמם. בחברה הערבית, ואני מתכוונת גם לנוצרים, גם למוסלמים וגם לדרוזים, קיבלה הפרשנות הדתית צביון אנטי-נשי. אנחנו מאמינות שאפשר להפוך את הדת מאויב הנשים לכלי לשחרורן".

במסגרת מאבקן של פעילות העמותה בסוגיית זכויות הירושה, הופצו ברחבי הערים והכפרים כרזות בה נראה אב האומר לבתו כי בכוונתו לתת לה את חלקה בירושה. לדברי עותמאן, על-פי אופן עיצובן של הכרזות ניתן ללמוד על היכרותו הקרובה של מרבית הציבור עם הסוגיה. באופן סימבולי גם השחקנים המצולמים בכרזה, נסרין פאעור ומחמוד אבו-ג'אזי, נרתמו לקמפיין בהתנדבות בשל הזדהותם עם המאבק. "הירתמותם של שני שחקנים מפורסמים במגזר הערבי סייעה להצלחתו של הקמפיין", טוען עותמאן, "וכעורך-דין, המשוחח עם קולגות יום-יום, אני מתחיל לחוש בתחילתו של שינוי. אם בעבר רובן ויתרו או הוחרמו, היום הן יותר ויותר עומדות על זכותן".

עד כה נמנעו פעילי "ניסאא ואאפאק" מחשיפה בתקשורת העברית, אולם לדברי עותמאן "הגיע הזמן לנפץ כמה סטיגמות שהודבקו לחברה הערבית. בנוסף, חשוב להבהיר כי גם אנשים משכילים מפלים את בנותיהם, ואנו יודעים שיש לתקשורת העברית קהל קוראים ערבי - שאליו חשוב לנו להגיע". מוחסן-ביאדסי מאמינה כי יש לתקשורת העברית תפקיד נוסף, חשוב לא פחות: "לא רק בחברה הערבית נשים סובלות מאפליה, או מהדרה. לצערי, כל אישה צריכה להיאבק במנגנוני השליטה הגבריים סביבה ואין זה משנה אם היא יהודיה, או אפילו אירופית".