כנידון למוות ביומו האחרון

שאול, הטראגי שבמלכינו הקדמונים, נאלץ לצאת למלחמה בפלשתים

 כאשר אהובו לשעבר – דוד משיח צדקנו, שעוד מעט יהיה למלך – שירת עם גדודו בצבא האויב כאחרון העבדים הנקלים. הוא ניסה נואשות, בטרם קרב, לקבל עצה מאלוהים – ומה לא עשה? השתדל לחלום את אלוהיו, נעזר בנביאים שמא יועילו הם במקום שהוא נכשל, ומשתמו סיכוייו לקבל מענה פנה בצר לו למכשפה מעין דור, אל זו שבבני מקצועה, גנבי הדעת והנשמות, נלחם בימים טובים יותר.

כגנב בלילה הגיע אצלה, עייף, רעב עד מוות ומובס נפשית. שם היא "העלתה מן המתים" את רוחו של שמואל, איש האלוהים הכעסן אשר ניבא לשאול שממלכתו תיקרע ממנו ותעבור לידיו של הבוגד – דוד.

לא זו בלבד שכך יקרה, אלא שרוח המתים הזועמת אף הזכירה לשאול את חטאו הנושן, שבסיבתו יאבד עוד מעט את ארצו ואת חייו: הוא לא רצח שבוי מלחמה כמצוות אלוהיו הנורא, אלא חמל עליו, עד שבא הנביא ושליח האל ושיסף את השבוי הכבול, הוא אגג העמלקי, כבהמה על המזבח, ללמד את שאול המלך מה היה עליו לעשות לו רצה באמת למלא את חפצו של אלוהים. אולי.  

עין דור. אין סיכוי לסבול מחום (צילום: ערן יופי כהן)

סופה של הפרשה ידוע לכל דובר עברית, שלא לומר לכל משתין בקיר, עצור ועזוב בישראל: שאול חזר אל מחנהו ביזרעאל למרגלות הגלבוע, ולמחרת היום אכן יצא לקרב עם הפלשתים. הוא ובניו נפלו בקרב, ראשיהם נערפו והוצגו בתהלוכת ראווה בכל ארץ הפלשתים ומושבותיהם, וגוויותיהם הוצגו במערומיהן על חומת בית שאן. דוד, הבוגד במלכות והמשת"פ עם האויב הפלישתי, הפך למלך ולמשיח הנכסף.

לו אכן היינו מאמינים בכל מילה כתובה בתנ"ך, ולא משוכנעים בעומק לבנו שהמפלה הקשה וסופו האיום של שאול הם תוצאה של תהליך היסטורי ופוליטי, כי אז קשה לי להאמין שאפשר היה להמשיך ולרצות להיות שייך לקבוצה אתנית שאלוהיה הרשמי אחראי על זוועות כאלה, ועוד כעונש על כך שהמלך נמנע מלרצוח שבוי‭....‬

מעיין אילם

בלי שום קשר ללהט העולה מסיפור לילו האחרון של שאול, בעונה נאה זו של השנה אין סיכוי לסבול מחום בעין דור, הוא מקום אירועי הלילה, שהחלו במפגש המלך והקוסמת והסתיימו בארוחת העגל והמצות שהגישה האישה לשאול ולפמלייתו, טרם שחזר למחנהו בטרם שחר. אם תיפלו על המקום בצהרי יום חם, אפשר להשתרע בהנאה בצל העצים במקום.

היום לא נותר מעין דור של הקוסמת דבר. הכפר הערבי אינדור, שקם על מקומה של עין דור הקדומה, אינו אלא גל אבנים הרוסות מאז מלחמת העצמאות. למרגלות התל נובע המעיין עין דור, אשר בוודאי ממימיו שתה שאול אצל המארחת הלילית שלו כדי לחיות את נפשו הדואבת. את טביעת פרסות סוסו של שאול כבר אין לראות בקרקע, כך גם לא את הסיר המבעבע אשר באדיו הראתה בעלת האוב את שמואל הרגזן לשאול הטראגי, אך הסיפור נשאר סיפור. את מוסר ההשכל בדרך כלל מנסים לעקוף ולהותיר בידי משוררים בלבד.

כל שיש היום מן הטרגדיה הוא מעיין קטנטן, עצים זקנים וגלי אבנים. מול המים צומחת קבוצת עצי איקליפטוס ענקיים וזקנים, ובשטח החשוף מיתמרים כמה עצי דקל נהדרי קומה וצמרת. עצי האיקליפטוס והדקל הם אשר גירו את דמיון אנשי ועדת השמות המוצלחת שלנו, ולפיכך קראו למעיין עין צפצפות.

הר תבור וים השיבולים שמסביב (צילום: אילן שריף)

סמוך לאיקליפטוסים, לחורבות עין דור הקדומה ולמעיין, נחבאים שרידי בית בד קדום וגדול, שכל מתקני האבן שלו – ים, ממל, אבני בתולה וכיו"ב – נותרו שלמים באתרם.

למקום אפשר להגיע בקלות רבה אם נעזרים במפת הטיולים וסימון השבילים הגליל התחתון והעמקים (מס׳ 3).‬ עצי הדקל והאיקליפטוסים נראים היטב בשדות שבין התבור וגבעת המורה. אפשר להגיע אליהם בדרכי עפר היוצאות מכביש 65 מול הר תבור, גם ברכב זעיר ו"לא נחשב‭."‬ באותה הזדמנות אפשר גם לרדת אל עינות קשיון ולטפס אל פסגת התבור, לביקור בכנסיות (אם הן פתוחות), לתצפית על צפון הארץ (אם שקוף) ולהקפת התבור בשביל נהדר ביער (אם אינכם ממהרים לשום מקום‭.(