לא אגדה ולא לילדים

לקריאת "בנות הדרקון" ניגשתי בחשש, לא מעט בשל השבחים הנמרצים מדי שהועטרו עליו בכריכתו האחורית. עורכת הספר, דנה אולמרט, כותבת שם: "אני מבקשת להזהיר: מדובר בספר מסוכן. ספר שנופלים לתוכו ואחר כך קשה מאוד לצאת". מכיוון שאני מסתייג מעט מיצירת ציפיות מוקדמות כאלו, קראתי את העמודים הראשונים בחשש שמא לא אעמוד בתביעה שהופנתה כלפי. למרבה המזל, זו נשכחה ממני לאחר עמודים ספורים, ובסיום הקריאה נאלצתי להודות שאזהרתה של אולמרט אינה משוללת יסוד.

"בנות הדרקון" הוא סיפור פנטזיה שבמרכזו שלוש ילדות קטנות, אולם על אף שהספר עתיר דמיון ומשקף חרדות ושאיפות ילדיות, הוא אינו מיועד לילדים: הוא אפל למדי ומהלכיו העלילתיים מורכבים. הוא מהווה תמהיל של רומן אימה גותי בנוסח פרנקנשטיין, סיפור פנטזיה בדיוני במסורת טולקין ורומן יתמות סנטימנטלי א-לה דיקנס. ואכן, קשה להניחו מהיד: הוא שוצף וגועש, מפתה ומעורר מחשבה.

הספר עוסק ביחסי אבות ובנות, ובן-ישראל דנה בסוגיה הזו באמצעות מוטיב היתמות: שלוש הגיבורות של הרומן התייתמו מאביהן בדרך זו או אחרת, והעלילה דנה בחרדה שמופעלת על ידי הבדידות, חוסר האונים והעצמאות הכפויה שנגרמת בעקבות התפרקותו של התא המשפחתי. אולם סוגיית האבהות נדונה בספר גם באופן רחב יותר: לאחר היעלמותו של הפטריארך הביולוגי, נתונות הגיבורות למרותם המאיימת של אבות חלופיים, תאבי כוח וחסרי רחמים: הדרקון, שמכנה את עצמו אבא'לה, ראש העירייה של "עיר האושר" שבה מתרחשת העלילה, ואבות נוספים שהופכים למטאפורה רחבה של משטר דיכוי, ניצול ואלימות שמופעל כלפי ילדות, ומעצב את נוכחותן הבוגרת כנשים.

עוקפת את מלכודת הקלישאה

נעה היא ילדה תל אביבית, שחיה עם סבה לאחר שאמה - אם חד הורית שמבקשת פרסום ותהילה כשחקנית - נטשה אותה. כאשר הסב מובהל לבית החולים, היא נותרת לבדה, ובאמצעות ספר מסתורי היא נכנסת אל תוך עולם בדיוני מסוכן ומרגש: אל עיר האושר, שבשוליה חי דרקון מאיים שמטיל טרור על תושבי העיר, ודורש בכל שנה אספקה של אוצרות ומנחות, שהמרכזית שבהן היא ילדה בת עשר שתשרת אותו. לאחר שנה, הוא טורף את המשרתת שלו ותובע ילדה חדשה שתמלא את מקומה. תושבי העיר החרדים מבקשים למצוא בכל שנה ילדה שתובא לקורבן - ואלו הן הילדות הזנוחות, הנטושות והמרדניות שמסומנות כמטרה.

אחת מהן היא מרתה, שמסייעת לאביה קר הלב בעסקי פחלוץ בעלי חיים; לאחר שהיא מציתה בשגגה את בית המלאכה היא נמסרת לקורבן בעבור הדרקון. השנייה היא אמל, שסובבת ברחובות עיר האושר בחיפושיה אחר אביה האהוב שנעלם. בשיטוטיה, היא נתקלת בראש העיר שמפתה אותה להתנדב למשימת הקורבן: הדרקון הוא חוזה נסתרות, ואולי יוכל לספק לה מידע על גורלו של אביה. 

 אמל צריכה להחליף את מרתה בשירות הדרקון, אולם כאשר היא מגיעה למלא את ייעודה, היא מגלה שמרתה מצליחה להכריע את הדרקון הנורא, בעזרתה של חסידה אמיצה ונאמנה. הן מחליטות לשמור על ניצחונן בסוד: בכל פעם שתגיע ילדה חדשה, היא תוכל להצטרף למרחב מוגן, שוויוני וצודק של ילדות עצמאיות שמנהלות את חייהן בקהילה משותפת וסודית. תושבי העיר, אחוזי אימה מהדרקון, לא מתקרבים לאזור שבו הוא חי, ולכן לא יפריעו את חייהן. נועה, שמופיעה בעיר משום מקום, היא הנערה השלישית שתצטרף אליהן.

נתונות תחת ההבטחה של חייהן החדשים, אך גם תחת האיום שסודן יתגלה, שלוש הילדות אינן חיות בהרמוניה הצפויה. כוחו של הספר נעוץ בהימנעות מהמלכודת הקלישאתית והילדותית הזו: כל אחת מהילדות מונעת על ידי אינטרסים אחרים, ומתאפיינת באופי מובחן (אף אחת מהן, למרבה המזל, אינה נסיכה יפה, פסיבית וצייתנית, בנוסח שהורגלנו בו מסיפורי אגדה מסורתיים). מתגלים ביניהן מתחים, יריבויות וחילוקי דעות, אולם עליהן להתאחד אל מול הגילוי, שגם אם הדרקון המפלצתי נוצח, עדיין יש כוחות רבי עוצמה שמבקשים להכריען: כוחות אנושיים לגמרי, שמסומנים על ידי גברים תאבי כוח ונשים שמשתפות עמם פעולה. אולם בעיקר הן מאוימות מהכוח המפחיד ביותר: האספסוף של תושבי העיר, שצייתנותו מונעת על ידי חרדה קולקטיבית.

קשה לתאר את מהלכיו של סיפור העלילה, שמפתיע את הקורא בתפניות ושמחייב ריכוז בקריאה: כל פרט טפל שמופיע במערכה אחת, יתגלה כהרה חשיבות בזו שאחריה. בן-ישראל היא סופרת ששולטת באופן מוחלט במהלכי העלילה, ורמת הדמיון והכישרון שאפשרו לה להגות אותם היא מעוררת השתאות. ב"בנות הדרקון" היא לא רק יוצרת ז'אנר חדש בספרות העברית, אלא גם מציעה דגם של התבגרות נשית שאינו נסמך על התניות מוקדמות; היא מציעה לקורא גיבורות של ממש - לא רק בשל עיצוב הדמויות הראשיות כאמיצות, בעלות תושייה ומעוררות הזדהות, אלא גם משום שהיא מבהירה את התנאים שמונעים מגיבורות כאלו לשוטט בחופשיות במרחב הדמיון והספרות.

בעבור הילדות של הרומן, הדרקון אינו מפלצת שיש להכריעה באופן חד פעמי, על מנת שתוכלנה לשוב לתפקידיהן המסורתיים כנשים; טפריו של הדרקון הם של הדמיון הקולקטיבי והפטריארכלי האבהי, שמעצב ומרסן את סיפורי ההתבגרות הנשית לפי צרכיו. המאבק בדרקון מגלם בתוכו את האפשרות לספק לגיבורות עצמאות רגשית ואינטלקטואליות - וגם נוכחות ספרותית. לפיכך, צדקה אולמרט כשכינתה את הרומן הזה - הראשון בטרילוגיה מתוכננת - כמסוכן; כן תרבנה סכנות ספרותיות כאלו.