קסמי המזרח של פס
עם היסטוריה מפוארת של 1,200 שנה, שנוכחת בין רחובותיה וסמטאותיה של פס גם בימינו, קשה שלא ללכת שבי אחרי השילוב המרגש של סדר וארגון כמעט אירופאיים עם החושניות המרוקאית. צבעים, קולות וריחות של עולם הולך ונעלם
פס היא אחד המרכזים העתיקים של האיסלאם ובשל כך אחד מכינוייה הוא "העיר הקדושה". היא היתה בירתם של האידריסיים, שליטיה הערביים הראשונים של מרוקו, שהביאו אליה את דתו של מוחמד והיא גם העתיקה שבין הבירות האימפריאליות במרוקו.
ג'לביה, תרבוש והרים של קוסקוס
פס שוכנת למרגלות הרי האטלס התיכונים, באגנו של נהר סֶבּוּ, בתוך מרכז חקלאי פורה. לפי המיתוס, היא נוסדה כעיר מוסלמית באמצע הדרך בין שתי ערים: ווֹלוֹבּוֹליס הנוצרית וסֶפְרוּ היהודית במאה השמינית לספירה. שליטת תושביה על מרכזי העצבים ועמדות הכוח מיוחסת לעיתים למיקומה של פס בליבה של המדינה.
מספרים כי המייסד המיתי של העיר, מולאי אידריס הראשון, שלימים הפך לקדוש, הלך לאורך המים היוצאים ממעיין ראס-אל-מה, עד שהגיע למישור מוריק, ושם המליץ לו איכר זקן, לייסד את עירו. תוך כדי בנית הבניין הראשון של העיר לגדת הנהר, מצא גרזן זהב, Faz, וזה המקור לשמה של העיר.
ה"פסים", תושביה של פס, ידועים ברחבי מרוקו כפקחים ומתוחכמים. מלעיזיהם טוענים, אולי בקנאה, שהם קמצנים. הם פיתחו תרבות עירונית מתקדמת, מסורת אינטלקטואלית, מטבח, לבוש וסגנון מיוחדים.
כך למשל, הלבוש העירוני האופייני הוא ג'לביה לבנה עם רצועה רקומה בחוטי כסף. זהו גם מקורו של התרבוש המוסלמי ומכאן שמו - פס. המאכל האופייני לעיר הוא עוף אפוי בטאג'ין והרים של קוסקוס מבושל עם קינמון וצימוקים, כשמסביבם צלחות קטנות של זיתים, יוגורט וכיכרות ענקיים של לחם. מנה מפורסמת אחרת היא פסטיליה פסית, מעדן מבצק עלים, בשר יונים טחון ואבקת סוכר.
פס. למרגלות האטלס (צילומים: גילי חסקין)
הווריאציה המרוקאית ל"גטו" האיטלקי
הסיור בעיר החדשה, "פס אל ג'דידה", שנוסדה במאה ה-13, מתחיל בדרך כלל ברחבה שמול ארמון המלך. ארמון זה נחשב ליפה ולגדול ביותר מבין ארבעה עשר ארמונותיו של המלך ושטחו כ-820 דונם, בערך כגודלה של ירושלים העתיקה. הקומפלקס נבנה במשך כ-700 שנה ולו שבעה שערים, אחד לכל יום בשבוע, כולם מעוטרים במלאכת מחשבת של עבודת ברונזה.
ראשית, נשימה פעמינו אל המְלָאח, שכונותיהם הסגורות של היהודים, הווריאציה המרוקאית ל"גטו" האיטלקי או ל"חוּדֶריָה" הספרדית. ישנן סברות שונות באשר למקורו של השם "מלאח": אולי משום שהשטח נחשב למלוח, כלומר בעל איכות גרועה; או בגלל שהמלאח הראשון הוקם במקומו של שוק המלח; ואולי משום שאחד העיסוקים היהודיים היה שימור ראשיהם המותזים של אויבי המלח, על ידי המלחתם, טרם הצגתם לראווה על חומת העיר.
המלאח התקיים בסימביוזה בין השליט לבין נתיניו היהודים. הם היו אוכלוסיה שסיפקה לו שירותים מסחריים ופיננסיים והיה קל יחסית להטיל עליה מיסים, והוא נתן להם את ההגנה החיונית בערים תוססות ורוויות מהפכות כבמרוקו. כיום המלאח ריק מיהודיו, אם כי כמה מהתושבים עדיין זוכרים אותם לטובה. אני התרשמתי שמרוקו חסרה ליהודיה, לא ברור עד כמה הם חסרים לה.
הסתייענו במדריך מקומי כדי לסייר בעיר. הבית שהרמב"ם שהה בו בדרכו מספרד למצרים היה קל יחסית לאיתור. זהו הבית שבו חי "הנשר הגדול", מגדולי ההוגים של העם היהודי בכל הדורות. לא רחוק משם, חי במאה ה-14 אבן ח'לדון, מחשובי ההיסטוריונים הערביים.
שמירה על בית קברות של מיעוט הינו קריטריון מצוין ללימוד על מידת סובלנותו של משטר ואנו מוצאים את בית הקברות היהודי שמור ומטופח. שומר המקבל את שכרו מהמדינה מקפיד על הניקיון ומסביר לנו פנים. במרוקו, ליהודים אסור להיכנס לבית קברות מוסלמי ולהפך.
בתוך בית הקברות בולטים קברי סת חתואל ור' שלמה אבן עמר, אך אנו נחפזים אל קברה של הצדיקה סולליקה. היתה זו נערה יהודיה יפהפייה, ילידת 1817, שסירבה להתחתן עם מוסלמי מנכבדי העיר. למזלה קצר המועד היא אומצה על ידי הווזיר, אך למרבה הצער גם הוא התאהב בה. מכיוון שסירבה להתאסלם ולהינשא לו, הוצאה להורג על ידו וגופתה הוגנבה על ידי היהודים לבית הקברות. עם השנים הפכה לדמות הנערצת גם על ידי מוסלמים, בדרכו הפתלתלה של המיתוס.
הכניסה לעיר העתיקה דרך השער הכחול. "העיר הכחולה"
הארמון יפה, המלאח מרגש ובכול זאת, לבו של הטיול הוא העיר העתיקה. זוהי שמורה היסטורית, עם רבעים אוטרקיים, גילדות של אומנים והמוני אדם הדרים בצפיפות ומתרוצצים ברחובותיה העקלקלים כנמלים עמלניות. זוהי עיר עתירת תרבות, בעלת מסורת דתית-ערבית, שאופייה מזרחי, אך עברה ולבה שרויים במערב. פס היא תזכורת חיה למאות הראשונות לכיבושי האיסלם, ל"תור הזהב" שלו, עת קם כאן אחד ממרכזי הידע המערבי, עד כמה שזה נשמע מוזר כעת.
העיר הסודית
העיר העתיקה מוקפת בחומה עבה בעלת ארבעה עשר שערים ובלבה מסגד אלקרווין, אחד המרכזים הקדושים לאיסלאם בצפון אפריקה. ב-187 רבעיה של העיר פזורים עוד כשלוש מאות מסגדים קטנים יותר ובכל רובע צריכים להיות לפי החוק מסגד, מדרסה, מאפיה, מזרקה (סביל) וחמאם.
לעיר העתיקה שני חלקים: "אל אנדלוס", המבטא את החיבור המרוקאי בן מאות השנים אל ספרד ואילו "אלקרווין" מבטא את הקשר אל העולם הערבי ואל ארצות צפון אפריקה. ואכן יש בה מן הפראות הצפון אפריקאית ומן העידון הספרדי.
הכניסה לעיר מותרת להולכי רגל בלבד, על שתים ועל ארבע, והסמטאות הומות אדם אך השוק מסודר ומטופל להפליא. מכל עבר נשמעות קריאות האזהרה של החָמָרים, הצועקים "בָּלָק", בלק", היינו זהירות, הקוראות להולכי הרגל לסור מדרכם.
העיר העתיקה של פס הינה מבוך של רחובות מתפתלים וסמטאות עיוורות, כמיטב מסורתו של המזרח. הסמטאות הללו היו קן מוצלח להתפתחות אינטריגות פוליטיות ואחרות ומשום כך כונתה גם "העיר הסודית".
בין המבנים החשובים שבעיר העתיקה נמנית מדרסת אבו עֶיְנָניָה, שנבנתה במאה ה-14 על ידי הסולטן בן השושלת המרינידית. זהו המבנה הדתי היחידי בעיר שניתן לבקר בו, וכדאי לעשות זאת משום שהמדרסה מרהיבה בעיטוריה ונחשבת ליפה ביותר במרוקו. יש בה שילוב נהדר בין עיבודים של עץ ארז, גילופים בסטוקו ומוזאיקה של אריחים מזוגגים.
מקום טוב ללמוד בו. המדרסה
בניין חשוב אחר הוא זאווית מולאי אידריס השני, מבנה קבר, שבסמוך לו נבנה מסגד, כדי להתגבר על איסור התפילה בקברים. המבנה נקרא על שמו של מולאי אידריס, הקדוש הרשמי של העיר, שחשיבותו הדתית נובעת מתפקידו המדיני - הוא אחרון צאצאי מוחמד שהצליח לנהל את מרוקו כיחידה אחת. אחרי מותו החלה הממלכה להתפורר. הכניסה למקום אסורה לכופרים, אולם ניתן להציץ לקבר עצמו דרך פתח בשער הנשים המכוסה בפיסות בד, זכר לנדרים. ביקור בקבר נחשב לסגולה כנגד עקרות וללידה קלה, והראייה היא המנעולים שתלויים על חלונות הקבר מבחוץ.
שוק המכשפות של הייקים
כעת נניח למבנים, לאומנות ולהיסטוריה ונצא אל השווקים. פס מכילה אוסף עצום של שווקים: שוק הצמר, שוק הצבעים, חרשי הנחושת והקדרים. השווקים הללו אינם רק דוגמא מובהקת לעיר המוסלמית-אירופאית של ימי הביניים, אלא גם חגיגה של קולות וצבעים שבה הדוכנים דומים ליצירת אומנות. כל אחד מהם ובעיקר כולם ביחד הם פאזל מרהיב של צבעים, סימפוניה של קולות, ערב רב של ריחות.
שוק החמאה ממוקם בתוך כלא מהמאה ה-14, בשוק עין אללו תמצאו מוצרי עור ייחודיים, שוק החינה הינו שוק חינני של עלי וממרח חינה ולידו נמצא גם שוק המכשפות, הפרוס בצל עצים. סוק אל עטארין הוא שוק התבלינים שבו הם נערמים בפירמידות מחודדות צבעוניות להפליא המדיפות ניחוחות חריפים למרחוק.
סוק אל נגארין הוא שוק הנגרים ה"גילדאי", בעל אופי מדיוויאלי, שעדיין לא הפך לתיירותי. אפשר לשאוף לעומק הריאות את ניחוחם של עצי הארז והערער המגולפים לעייפה ולראות רהיטים ייחודיים, לא רק לשימוש יומ-יומי.
הפסים מכונים גם ה"ייקים" של מרוקו. בניגוד לערבוביה החושנית של מרקש, שווקיה של פס הם מופת לסדר וניקיון. ברחוב אחד, למשל, מרוכזים סוחרי התמרים. שורות שורות של ארגזי עץ, מלאים בתמרים הממוינים לפי צבע וגודל. כמה מן הסוחרים הזריזים בוצעים את התמרים, שולפים את חרצניהם וממלאים אותם באגוזי מלך. סמוך להם דוכני צימוקים, גם הם זוהרים בשלל גווני אדום וצהוב.
לא הרחק משם, דוכני הירקות. בשקי היוטה מבצבצים בצלים המבריקים בקליפתם ושומים המתפוצצים כמעט מגודל שיניהם. אך ציורי מכולם הוא רחוב החמוצים - פירמידות מחודדות של זיתים, שחורים וירוקים, מבריקים ונוצצים למרחוק, ביניהם תחובים פלחי לימונים מוחמצים אף הם, היוצרים קומבינציה של צבעים המפעילים את בלוטות הריר. אין צורך להתאפק יותר מדי. המוכרים מגישים למבקר את הזיתים, את האגוזים, את התמרים, את הגבינות, היישר לפיו. כך שגם חוש הטעם יוצא נשכר מן הביקור.
לא בכדי הרחיקו את הבורסקאים היהודים לשולי בית הכנסת
סוק אל דבחין הוא אזור הבורסקאים, מעבדי העור. לכאן מביאים את העור שעובד תחילה בבית, וממליחים אותו, משרים במים, מגרדים ומשרים בחומרי בריסה וייבוש. לאחר מכן מותחים את העור על גבי לוח עץ, מגרדים אותו ומשרים בסיד, בצואת כלבים, בתמיסת קמח ודורכים עליו ברגליים. השלב הבא הוא הרתחה בדוד נחושת, השריה בתמיסה, ריסוס במי גופרית, שטיפה נוספת במים נקיים וגלגול כגליל. הבריכות השונות מדיפות ריח רע. לא לחינם הושבו הבורסקאים היהודיים בשולי בית הכנסת.
אנו מטפסים לגגו של בית מספר שש. הצחנה עולה אל על ומכבידה על הנשימה. עלי נענע הנדחפים לנחיריים מסייעים למבקרים לשרוד את הסרחון. המראה הנשקף ממעל עוצר נשימה ולא רק בגלל הריח. הצבעים מחפים על הכול: בריכות מלאות בנוזלים צהובים, אדומים ואפורים. מעבדי העורות מתרוצצים בין הבריכות, אדישים לתיירים, מרוכזים בשלהם. שוקדים על מלאכתם, במכנסיהם הקצרים ובחלוקיהם המזוהמים, כבימים ימימה.
בדור הבא ספק אם יהיו עוד בורסקאים. ספק אם יהיה במאה ה-21 מקום למלאכות עממיות. לא רק הבורסקאים ייעלמו מן הנוף, גם מנפצי הצמר, מגלפי העץ, הקדרים, הכובענים ומתקני הסירים שהלמות פטישיהם נשמעת למרחוק. הילדים העובדים כשוליות בבתי המלאכה השונים אינם נותנים את דעתם כי הם הדור האחרון העוסק במקצועם. עולם הולך ונעלם.
לבי הולך שבי אחרי הבזאר המרגש בשילוב שבין סדר וארגון אירופאים כמעט, לבין חושניות מרוקאית. כל ביקור בבזאר הוא חזרה במנהרת הזמן לעולם של פעם ובכל פעם שאני מזדמן לפס אני מבקר את עושי הגבינה, את מפטמי האפרוחים, את רוקמי הג'לביות, החייטים והמרפאים העממיים, שיודעים לרקוח שיקויי מרפא מצמחי ההר המדבר.
- לאתר הבית של גילי חסקין - לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
