קומי קומי

התפרניות

איפשהו עמוק בתוך "אין לה אלוהים" מסתתר רעיון לא רע לקומדיית פשע עם מסר חברתי. אבל דבר מזה לא הגיע למסך

ינקול גולדווסר, קצת כמו ערן ריקליס, הוא מהבמאים הישראליים שמנהלים קריירות כפולות. יש אצל שניהם צד מקצועני ומלוטש שהם יודעים לחשוף בעיקר בעבודות הטלוויזיה שלהם. גולדווסר, יחד עם ניר ברגמן, חתום על בימוי "מעורב ירושלמי" העדינה והאנושית. אבל לשניהם יש גם צד שבא לדפוק עבודה ולהמשיך הלאה. לריקליס זה קרה בפעם האחרונה עם "פיתוי", גרסה לא מוצלחת לרב מכר של רם אורן. ואצל גולדווסר זה חוזר אחת לכמה שנים, כשהוא מנסה לשחזר את הצלחת "מתחת לאף" (שחוגג השנה 25 שנות דפיקת הקופה) עם התסריטאי חיים מרין. למה אני מערב את ערן ריקליס בביקורת על סרט שאינה קשורה בו? כי ריקליס, כך נדמה לי, התעשת. עם "הכלה הסורית" הנפלא, עם "שלוש אמהות" שהפיק לאשתו, דינה צבי ריקליס, ועם "עץ הלימון" המתקרב, נדמה לי שהמקצוען שלא דאג לשמו הטוב מצא סוף סוף את קולו ואת הקולנוע שלו. והוא משובח. גולדווסר, למרות ניסיון נאה מלפני 16 שנה עם "מעבר לים", עדיין מתברבר. "אין לה אלוהים", סרטו החדש, הוא לא סרט שיעשה כבוד לרזומה.

הגונב מגנב פטור. "אין לה אלוהים"

"אין לה אלוהים" הוא גוש פחם. איפשהו בפנים תמצאו גרגר של יהלום, רעיון מוצלח שהתקשקש לגמרי. שוב, כמו תמיד בתסריטים של חיים מרין ("מקס ומוריס", "לרקוד"), יש עבריינים מצ'וקמקים שרוצים לשדוד בנק. ויש שלוש נשים, שעובדות במתפרה במצפה רמון (משמע, הן תפרניות) שמנסות לעשות הגונב-מגנב-פטור ולשדוד את השודדים. רעיון חמוד, לא? כן. אלא שכדי שסרט מתח-קומי על שוד בנק יעבוד הוא צריך תסריט קומי ובימוי מותח. וזה אין ל"אין לה אלוהים". למעשה, 45 הדקות הראשונות של הסרט נראות כמו דרמת מעמד פועלים של קן לואץ', שנראה כמו עיבוד עלילתי מיותר ל"דרומה", סדרת התעודה המעולה של דורון צברי וג'ולי שלז. רק כעבור שעה מפרכת נכנס אלמנט הפשע לסיפור שסובל בעיקר מבימוי בלתי מיומן, כמעט חובבני. אין קצב, אין אקשן, אין מתח, ואין שבב של היגיון. בין המולקולות של "אין לה אלוהים" מסתתרת קומדיה חביבה ובעלת רלוונטיות למצב החברתי בישראל כרגע. כל מה שצריך זה לגזום את החצי הראשון של הסרט, ללהק מחדש, לכתוב מחדש ולצלם את החצי השני ואולי מלכה תמצא את אלוהיה. ואגב, אם הסרט הזה מצא דרך להגיע לבתי הקולנוע, אני עדיין המום ש"מלאכים ברוח" של גור הלר, פנינה גנוזה ומפוספסת המספרת סיפור דומה (אך ברצינות רבה מדי), מעולם לא ראה אור מקרנה. 

שלוש אחיות

"אמרתי לך!" הוא סרט בנות שמצליח מדי פעם להפתיע לטובה

תכל'ס, מי שהולכת לצ'יק-פליק קצפתי על אמא שתלטנית שמנסה למצוא שידוך לבתה הצעירה, יודעת בדיוק למה היא נכנסת. וככזה, "אמרתי לך!" עונה על הציפיות. אבל עבורי זו ההזדמנות שמגיעה אחת לכמה שנים להצדיע לאחד היוצרים המשונים והאקסצנטריים בהוליווד, מייקל להמן, שמאיזושהי סיבה שאני לא מבין אני פשוט נורא מחבב את סרטיו. משונה שעוד נותנים לו להתקרב לסט קולנוע: כל מה שהוא נוגע בו נכשל. "האדסון הוק", ההפקה המקוללת של ברוס וויליס מ־1991, עדיין זכור כאחד הכישלונות הכלכליים הצורבים בהוליווד. אבל כשלהמן מביים הוא מצליח להכניס לסרטיו איזשהו פלפל ייחודי לו. תראו את זה בעיקר בסרטיו הראשונים והנפלאים משנות ה־80, ובראשם "Heathers" עם ווינונה ריידר וכריסטיאן סלייטר, הגרסה הפסיכוטית ל"מועדון ארוחת הבוקר".

 ב"אמרתי לך!" די ברור שלהמן בא רק כדי לדפוק כרטיס נוכחות. אבל הוא לוקח תסריט נדוש להחריד של שתי תסריטאיות איומות (שחתומות גם על "אמא חורגת" הנוראי עם ג'וליה רוברטס וסוזן סרנדון), ונדמה שהוא פשוט מזג וודקה למים המינרלים של השחקניות. דיאן קיטון, בתפקיד האם, מרביצה הופעה שלוחת רסן ונטולת בקרה עצמית עד כדי קאמפיות. הסצינה שבה האם ושלוש בנותיה מגיעות למסז' משותף היא רגע מפתיע של פארסה במיטבה. מנדי מור, שחקנית/זמרת בובתית וחסרת חיים עד כה, לפתע נראתה חיננית ובעלת אופי. וכך לכל אורך הסרט: העלילה נגררת לכיוון הנדוש, הצפוי, המכאני, הסכריני, אבל להמן - אין לי מושג איך - מתגנב מאחור ומצליח כאילו לצבוט את הסרט בישבנו ולהקפיץ אותו מדי פעם לכיוון בלתי צפוי. 

חובטים בשטיח האדום

בשעה טובה! כריסטופר גסט, אחד היוצרים העקביים והמהנים בקולנוע האמריקאי, סוף סוף מגיע לבתי הקולנוע בישראל עם הסאטירה "והזוכה הוא..."

"ספיינאל טאפ" התחיל את הכל. זה היה סרטו הראשון של רוב ריינר כבמאי, ממנו המשיך עם רצף נפלא של סרטים שכלל את "הנסיכה הקסומה", "אני והחבר'ה" ו"כשהארי פגש את סאלי"; זה היה סרט שהכניס לז'רגון שני מושגים שמאז נעשו משומשים למדי: "רוקומנטרי" (סרט דוקומנטרי על רוק'נ'רול) ו"מוקומנטרי" (סרט תיעודי פיקטיבי). הוא כמובן לא היה הראשון, אבל הוא הפך לתופעת תרבות. זהו גם המפגש הראשון בקולנוע בין שלושה חברים שמגיעים מרקע קומי דומה: כריסטופר גסט, מייקל מק'קין והארי שירר. שלושתם קשורים בדרכים כאלה ואחרות למועדון הקומדיה "העיר השנייה" משיקגו. שלושתם באים מרקע של הומור מאולתר. וההצלחה העצומה של "ספיינאל טאפ" גרמה לגסט, המנהיג בחבורה - ובן זוגה של ג'יימי לי קרטיס - לצאת לקריירה פוריה ומופרעת למדי של סרטים הבנויים באופן דומה: סרטים כמו־תיעודיים על אחורי הקלעים של אירועים בשולי עולם השעשועים, עם צוות שחקנים כמעט קבוע - אליו הצטרפו קתרין אוהרה ויוג'ין לוי - ועם המון אלתורים. בארצות הברית יצירות האנסמבל הצנועים אבל המאוד משעשעים ופקחים של גסט הפכו באופן עקבי לסרטי פולחן. ובארץ? אף אחד מהם לא הגיע להקרנות מסחריות.

משב רוח האנסמבל. "והזוכה הוא..."

"והזוכה הוא...", סרטו האחרון של גסט, עוסק בקדחת האוסקר. איך מידיעה קטנה בבלוג נידח נכנס צוות שלם של סרט עצמאי קטן וזניח לסחרור שאולי הם יזכו במועמדות לאוסקר. אז למה הסרט הזה מופץ בארץ? אולי כי יש בו כל כך הרבה הומור ביידיש שהוא כמעט נראה כמו סרט שקהל המעריצים של שמוליק עצמון, שמוליק סגל ובודו ינהר לצפות בו.

גסט עצמו מגלם במאי אקסצנטרי שמביים את הסרט "הביתה לפורים", שזה בדיוק כמו כל סרט אמריקאי שבו המשפחה מתאחדת לחג המולד, רק שהפעם זה קורה בפורים. דמיינו גרסה יהודית למחזותיו של טנסי וויליאמס. מאחורי הקלעים של ההפקה המצב מסובך: השחקן הראשי, הסוכן שלו, השחקנית הראשית שמתנהגת כמו דיווה, המאפר שמעריץ אותה ועוד.

צריך להגיד את האמת: אף אחד מסרטיו של גסט אינו קורע מצחוק. יותר מזה: בגלל האופי של העבודה המאולתרת אין באף אחד מהסרטים איזושהי אמירה באמת קיצונית או מושחזת שלא נראתה קודם באחת מתוכניות המערכונים שהצוות הזה עשה בעבר ("סאטרדיי נייט לייב" ו-SCTV""). ובכל זאת, כל הסרטים האלה - כולל החדש - משעשעים ושנונים מאוד גם אם יש בהם משהו בימתי ושמרני (דווקא בסצינות שנותרו על רצפת חדר העריכה, והנמצאות בדי.וי.די של סרטיו מצאתי את הבדיחות הכי טובות והכי מופרעות של הצוות). מה שעובד הכי טוב בסרטיו של גסט זה רוח האנסמבל. זה כמו חבורת בידור שכל כמה שנים מעלה מופע חדש. מי שהתאהב בחבורה ההזויה הזאת, חוזר אליה שוב לראות מי עכשיו יהיה בתפקיד ראשי ומי בתפקיד משנה, ובעיקר: איזו תספורות הם יארגנו לעצמם הפעם. 

• את הביקורות של יאיר רוה על "מולייר" ועל "ספיידרמן 3" תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש