איך נוקמים באקס?

גם עם החשבונות היו לי בעיות באותה תקופה.

קיבלתי מכתבים שבישרו לי כי בתאריך מסוים ינתקו לי את המים או את החשמל או את הגז בשל חוב שלא שולם. ואז אני הייתי מתעקשת לומר שכבר שילמתי, וחיפשתי במשך שעות את הקבלות, וביזבזתי זמן רב במחאות, ריבים, מכתבים, ובסוף נכנעתי מושפלת נוכח הוודאות שבאמת לא שילמתי.

כך קרה עם הטלפון. לא רק שנמשכו ההפרעות בקו, שמריו הצביע עליהן, אלא שלפתע-פתאום לא הצלחתי לטלפן: קול אמר לי שאיני זכאית לקבל שירות מסוג זה, או אמר משהו דומה.

ומאחר ששברתי את הטלפון הנייד, הלכתי לטלפון ציבורי והתקשרתי לחברת הטלפונים כדי לפתור את הבעיה. הם הבטיחו לי לטפל בה במהירות האפשרית. אבל חלפו ימים, והטלפון המשיך לדמום. התקשרתי שוב, יצאתי מכלי, קולי רעד מרוב כעס. סיפרתי את המקרה שלי בטון כה תוקפני, שהפקיד שתק זמן ממושך, ואחר-כך נועץ במחשב שלו והודיע לי שניתקו לי את הקו בשל פיגור בתשלום.

התרגזתי, נשבעתי בחיי ילדי ששילמתי, עלבתי בכולם, מאחרון הפקידים ועד למנכ"לים, דיברתי על עצלנות לבנטינית (כך אמרתי), הדגשתי את השירות הלקוי הכרוני, את השחיתויות הקטנות והגדולות של איטליה, צעקתי: אתם מגעילים אותי. ואחר-כך טרקתי ובדקתי את אישורי התשלום וגיליתי שזו אכן האמת, שכחתי לשלם.

שילמתי, אם-כן, למחרת, אבל המצב לא השתפר. יחד עם הקו חזרה גם ההפרעה הקבועה בתקשורת, כמו נשיפת סערה במיקרופון, וצליל החיוג בקושי נשמע. רצתי שוב לבית-הקפה מתחת לבניין כדי לטלפן אליהם, ונאמר לי שאולי יש צורך להחליף את המכשיר. אולי. בדקתי את השעה, עוד מעט ייסגרו המשרדים. יצאתי בחמת-זעם, לא הצלחתי לרסן את עצמי. נהגתי בעיר הריקה של אוגוסט, בחום המחניק. החניתי ופגעתי פעמים אחדות בפגושים של המכוניות החונות, חיפשתי ברגל את רחוב מֶאוּצ'י, זרקתי מבט שוחר רע אל החזית הגדולה, המצופה לוחות של שַיִש מנומר, של הבניין שבו שוכנת חברת הטלפונים, וטיפסתי את המדרגות המעטות שתיים-שתיים. בתא הכניסה מצאתי איש עדין, שלא נטה לריב. אמרתי לו שאני רוצה לפנות למשרד כלשהו לתלונות ציבור, מיד, כי עלי למחות על שירות לקוי במשך חודשים.

"אין לנו משרדים פתוחים לקהל לפחות עשר שנים", הוא השיב לי.

"ואם אני רוצה להתלונן?"

"תעשי את זה בטלפון".

"ואם אני רוצה לירוק למישהו בפרצוף?"

הוא יעץ לי באיפוק לנסות את המשרד ברחוב קוֹנפִייֶנְצָה, מאה מטרים משם. מיהרתי בקוצר נשימה, כאילו להגיע לרחוב קוֹנפִייֶנְצָה זו שאלת חיים או מוות, הפעם האחרונה שרצתי כך היתה כשהייתי בגיל של ג'אני. אבל גם במשרד הזה לא התאפשר לי לפרוק את כעסי. מצאתי דלת זכוכית, נעולה היטב. טילטלתי אותה בחוזקה, למרות הכתובת 'דלת מוזעקת': מוזעקת, כן, איזו צורת ביטוי מגוחכת, אז שתתפרץ לה האזעקה, שיוזעקו העיר, העולם.

מחלון קטן בקיר משמאלי הציץ מישהו חסר נכונות כלשהי לפטפט, נפטר ממני במלים ספורות, ושב ונעלם: אין כאן משרדים, ועוד פחות מזה פתוחים לקהל; הכל מצטמצם לקול מתכתי, מסך מחשב, דואר אלקטרוני, פעולות בנקאיות; ואם מישהו- הוא אמר לי בצינה - רוצה להוציא כאן קיטוֹר, הוא מצטער מאוד, אין כאן אל מי להיטפל.

מפח-הנפש גרם לי כאב-בטן, חזרתי לרחוב, חשתי כמי שעומדת לאבד את הנשימה ולקרוס ארצה. העין נאחזה במלותיה של כתובת אבן על הבניין ממול, כאילו הן דבר אָחיז. מלים כדי לא ליפול. מן הבית הזה נכנס לחיים כמו צל של חלום משורר בשם גוּידוֹ גוֹצאנוֹ, אשר מעצבותו של הלא-כלום - ולמה הלא-כלום עצוב? מה עצוב בלא-כלום? - הגיע אל האלוהים. מלים המתיימרות להיות אמנות לשם האמנות של אזיקת המלים. התרחקתי משם בראש מורכן, חששתי שאדבר אל עצמי, מישהו נעץ בי מבט, החשתי את צעדי. כבר לא זכרתי היכן השארתי את המכונית, לא היה חשוב לי לזכור.

שוטטתי באקראי, חלפתי ליד תיאטרון אַלפייֶרי ולבסוף הגעתי לרחוב פייטרוֹ מיקָה. הבטתי סביבי תועה, המכונית בוודאי לא תהיה כאן. אך מול חלון-ראווה של חנות הסוחרת בזהב ראיתי את מריו עם האשה החדשה שלו.

איני יודעת אם זיהיתי אותה מיד. הרגשתי רק כמו מכת אגרוף במרכז החזה. ייתכן שהדבר הראשון שקלטתי היה שהיא צעירה מאוד. כה צעירה, שמריו נראה לידה גבר זקן. או אולי שמתי לב, בראש ובראשונה, לשמלה הכחולה מבד קליל שלבשה, שמלה לא-אופנתית, מאלו שאפשר לקנות בחנויות לבגדים משומשים יקרים, אשר היתה רחוקה מצעירותה, אך נחה ברכות על גופה עתיר הקימורים הקלים, הקימור של הצוואר הארוך, של השדיים, של המותניים, של הקרסוליים. ואולי הרשים אותי השיער הבלונדי האסוף על עורפה, נפוח ומוחזק במסרק קטן, כתם מהפנט.

אני ממש לא יודעת.

אין ספק שהיה עלי להעביר תנועות מהירות של מַחַק על הפיזיונומיה הרכה של בת העשרים לפני שיכולתי לשוב ולמצוא את הפרצוף הבוסרי, הזוויתי, הילדותי עדיין, של קרלה, הנערה המתבגרת שעמדה במוקד של משבר הזוגיות שלנו לפני שנים. ואין ספק שרק לאחר שזיהיתי אותה היכו בי כברק העגילים שלה, העגילים של הסבתא של מריו, העגילים שלי.

הם היו תלויים מתנוכי אוזניה, הדגישו באלגנטיות את הצוואר, סייעו לחיוך שלה להפוך נוצץ יותר, בעוד בעלי, לפני חלון-הראווה, כורך את ידו סביב מותניה בחדוות בעליהָ של התנועה, ואילו היא מניחה על כתפו זרוע חשופה.

הזמן התמתח. חציתי את הכביש בצעדים רחבים ונחושים, לא הרגשתי שום רצון לבכות או לצעוק או לבקש הסברים, רק טירוף שחור לזרוע הרס.

כעת ידעתי שהוא רימה אותי כמעט חמש שנים.

במשך כמעט חמש שנים הוא התענג בסתר על הגוף הזה, טיפח את התשוקה הזאת שלו, הפך אותה לאהבה, ישן אתי בסבלנות והתמכר לזיכרונות עליה, חיכה שתגיע לבגירוּת, ליותר מכך, כדי לומר לי שהוא לוקח אותה סופית, שהוא עוזב אותי. איש מתועב, פחדן. עד כדי כך שהוא לא הצליח לומר לי מה באמת קרה לו. הוא צירף בדיה משפחתית לבדיה זוגית לבדיה מינית כדי לתת שהות לפחדנותו שלו, כדי שתהיה תחת שליטה, כדי למצוא אט-אט את הכוח לעזוב אותי.

הגעתי אליו מאחורי גבו. הכיתי בו כמו שור בכל כובד משקלי, הטלתי אותו כנגד חלון-הראווה ופניו נחבטו בו. ייתכן שקרלה צעקה, אבל אני ראיתי רק את הפה הפעור, חור שחור מכותר במערכת הלבנה והסדורה של השיניים. בינתיים תפסתי במריו, שהחל להסתובב בעיניים דהומות, אפו דימם, והוא הביט בי מלא אימה ופליאה כאחד. לשמור על הפסיקים, לשמור על הנקודות. לא קל לעבור מן הנינוחות המאושרת של טיול רומנטי אל התוהו-ובוהו, אל התפרקות העולם. מסכן, מסכן. תפסתי בחולצה שלו ומשכתי באלימות כזאת, שקרעתי אותה מעל לכתפו הימנית ומצאתי את רוּבּה בידי. הוא נותר עירום בפלג-הגוף העליון, הוא כבר לא לובש גופייה, כבר לא חושש מהצטננות, מדלקת-ריאות, אתי הוא היה אכול היפוכונדריה. בריאותו כנראה נולדה מחדש, הוא שזוף ביסודיות, רָזָה, רק שעכשיו הוא קצת מגוחך, כי זרוע אחת שלו כולה מכוסה בשרוול, שלם, מגוהץ היטב, וגם חלק מכתפו עודו מכוסה, ונשאר גם הצווארון, אבל באלכסון; ואילו שאר פלג-הגוף העליון עירום, פיסות בד משתלשלות ממכנסיו, דם מטפטף בין השערות המאפירות של חזהו.

הכיתי בו שוב ושוב, הוא נפל על המדרכה. התחלתי לבעוט בו, אחת, שתיים, שלוש פעמים, אבל - איני יודעת מדוע - הוא לא הגן על עצמו, תנועותיו היו לא-מתואמות, במקום להגן על הצלעות הוא הסתיר בזרועותיו את פניו, אולי בגלל הבושה, קשה לומר.

כאשר כבר היה לי די-והותר, הסתובבתי לעֵבר קרלה, שפיה עוד היה פעור. היא נסוגה, אני התקדמתי. ניסיתי לתפוס בה, אך היא חמקה ממני. לא התכוונתי להכות אותה, היא היתה זרה, איתה חשתי כמעט רגועה. כעסתי רק על מריו שנתן לה את העגילים הללו, ולכן הכיתי באוויר בפראות, בניסיון לאחוז בהם. רציתי לקטוף אותם מתנוכי אוזניה, לקרוע את הבשר, לשלול ממנה את תפקיד היורשת של אימהות-המשפחה של בעלי. איך היא בכלל קשורה לכל העניין, הזונה המלוכלכת, איך היא בכלל קשורה לשושלת המשפחתית הזאת. בעזרת הדברים שלי, שאחר-כך יהפכו להיות הדברים של הבת שלי, היא מתחזה לזיון נהדר. פותחת את הירכיים, מרטיבה לו קצת את הזין, ומדמיינת לעצמה שבכך היא הטבילה אותו, אני מטבילה אותך במים הקדושים של הכּוּס, אני טובלת את הזין שלך בבשר הרטוב ונותנת לו שם חדש - אני קוראת לו שלי ונולד-לחיים-חדשים. המנוולת. ולכן היא חשבה שיש לה זכות מלאה לתפוס את מקומי, למלא את תפקידי, זונה מחורבנת. תני לי את העגילים האלה, תני לי את העגילים האלה.

רציתי לתלוש לה אותם יחד עם כל האוזן, רציתי לגרור איתם את הפרצוף היפה שלה עם העיניים האף השפתיים הקרקפת הרעמה הבלונדית, רציתי לגרור אותם אלי כאילו קרס נתקע בלבוש הבשר שלה, בשקיות השדיים, בבטן שעוטפת את המעיים ומטפטפת מחור התחת, מהחריץ העמוק המעוטר זהב. ולהשאיר לה רק את מה שהיא במציאות, גולגולת מכוערת מוכתמת בדם חי, שלד שזה אך פשטו מעליו את עורו. כי הלוא הפרצוף והעור שעל הבשר הם בסופו של דבר כאלה, כיסוי, תחפושת, איפור מפני האימה הבלתי-נסבלת של טבענו החי. והוא נפל בפח, הוא נתן לה לרמות אותו.

בשביל הפרצוף הזה, בשביל הלבוש הרך הזה הוא חדר לביתי. גנב את העגילים שלי באהבתו למסֵכַת הקרנבל הזאת. רציתי לתלוש לה את כולה, כן, לגרור אותה עם העגילים. בינתיים צעקתי אל מריו: "תסתכל, אני אראה לך איך היא באמת!"

אך הוא עצר אותי. איש מן העוברים-והשבים לא התערב. התעכבו לידנו - ככה נדמה לי - רק כמה סקרנים, שהביטו משועשעים. אני זוכרת אותם רק משום שלמענם, הסקרנים, השמעתי שברי משפטים כמין כְּתוּביות, רציתי שיבינו מה אני עושה, את ההנמקות לזעם הזה שלי. והם, היה נדמה לי, עמדו והקשיבו, רצו לראות אם באמת אממש את האיומים שלי. אשה יכולה בקלות לרצוח ברחוב, בלב ההמון, יכולה לעשות את זה ביתר קלות מאשר גבר. האלימות שלה נראית משחק, פארודיה, שימוש בלתי-ראוי וקצת מגוחך בנחישות הגברית להרע. רק משום שמריו תפס בכתפי לא תלשתי את העגילים מתנוכי האוזניים של קרלה.

הוא תפס בי ודחף אותי משם כאילו הייתי חפץ. מעולם לא נהג בי בשנאה כזאת. הוא איים עלי, והיה כולו מוכתם בדם, הרוס. אך דמותו נראתה לי, עכשיו, כשל מי שמדבר ממכשיר טלוויזיה הניצב בחלון-ראווה. יותר מאשר מסוכנת, חשתי שהיא עלובה. משם, מי יודע מאיזה מרחק, אולי מן המרחק שמפריד את השקרי מן האמיתי, הוא הניף לעברי אצבע מאיימת, מקובעת בקצה שרוול החולצה היחיד שנותר על גופו. לא שמעתי מה אמר, אבל הצחיקה אותי השתלטנות המלאכותית שלו. הצחוק סילק ממני כל רצון לתקוף אותו, רוקן אותי. הנחתי לו לקחת את האשה שלו, את העגילים שנתלו מאוזניה. כי מה יכולתי לעשות, איבדתי הכל, את כל-כולי, הכל, ללא-תקנה.