האשמים מעזים להפגין
מחדלים של שנים הובילו לרפיסות ולניוון, ועם האחראים נמנים גם התקשורת וכמה מהפוליטיקאים המאשימים
אשר יגורתי בא: התקשורת, ובמידה מסוימת גם ועדת וינוגרד עצמה, אינן מאפשרות את הפקת הלקחים החשובים ביותר מהמלחמה. את תשומת הלב הן ממקדות בסוגיית האחריות האישית - החשובה בפני עצמה - ובכך מוסט הדיון מהטעון תיקון ומהרבה אשמים אחרים. אני מודע לעובדה שזהו דו"ח ביניים, אולם משקלו התקשורתי והציבורי יהיה גדול לאין ערוך מזה הסופי. חבל גם שהוועדה התמקדה רק בתהליכי קבלת החלטות במלחמה, ולא באיכות הגרועה של ההחלטות שהתקבלו ב-15 השנים האחרונות, אולי בתהליך סדור יותר.
כל אלה שנושאים באחריות לתהליך המתמשך של ניוון הצבא, ניוון רצון הלחימה והמוכנות למלחמה, כמו גם לתפישת הפעלת הכוח ובניין הכוח השגויים ולאימונו הדל של הצבא, זה שנים רבות - ישמחו להתמקדות התקשורתית בתהליך קבלת ההחלטות בעת המלחמה, כי הדבר עשוי להיות לזכותם. אלא שהיו מספר עובדות, מחדלים, שאין חולקים עליהם, שחלקם מטופל כבר היום כלקח מהמלחמה - מבלי שתהיה להם הבלטה ראויה בתקשורת על בסיס מסקנות הוועדה:
תפישת הפעלת הכוח, הקרויה "אש מנגד", כשלה במלחמה ועוברת שינוי במערכת הביטחון. תפישה זו אומצה על-ידי צה"ל בגיבוי ציבורי (ועדת מרידור) ובגיבוי של חלק מראשי הממשלה ושרי הביטחון לאורך שנים. הזרע נזרע עוד בשנות השמונים המאוחרות, בהתנגדותו הנמרצת של האלוף ישראל טל - שנתפש כאינטרסנט לטנק המרכבה.
האימון הדל של יחידות המילואים, שגבל בהפקרות וגרם לניוון המערך, הביא לחוסר המוכנות הקרקעית למלחמה. אף הוא הושפע לא מעט מתפישת הפעלת הכוח השגויה - ומזו הגורסת שהולכים לשלום, ואין עוד צורך להתכונן למלחמה. האמרה המאוד בסיסית, לפיה "ברצותך בשלום - היכון למלחמה", הייתה למקבלי ההחלטות לזרא. אשמים בכך חלק מראשי הממשלה ושרי הביטחון לדורותיהם וגם התקשורת, שיצרה תודעה של "משחק סכום-אפס" בין רווחה לתקציב ביטחון. חוסר המוכנות של כוחות הקרקע למלחמה עובר עתה טיפול יסודי. (ואגב, בהקשר זה אינני מבין את טענת הוועדה לאי-הכנסת כוחות קרקעיים לדרום-לבנון במועד מוקדם יותר, כשבהמשך נטען לאי-מוכנות הכוחות הקרקעיים למלחמה...)
חוסר נחישות בצבא לבצע משימות, והיתפסות של חלק מהמפקדים לאמירה שאין פיתרון צבאי (אפילו למשימות צבאיות). גם בכך אשמים הפוליטיקאים והתקשורת, שיצרו אווירה של עליהום על מפקדים שדיברו על הצורך להרוג באויב, ושטענו שוב ושוב כי אין פיתרון צבאי לסכסוך. הרי אין הגיון להרוג באויב, טענו, שאמור להיות פרטנר לשלום. אני בטוח שחוסר הנחישות עובר שינוי עתה בצה"ל.
חוסר יושרה בקרב מפקדים שלא "הניחו מפתחות" אצל שרי הביטחון, כשראו שעוצבותיהם אינן מאומנות מספיק ולא מוכנות למלחמה. חלקם חשש כי התקשורת והפוליטיקאים ישתלחו בהם ויפגעו בעתידם. "הרי בעת הליכה לשלום לא צריך להתאמן". אני בטוח שגם נושא זה עובר שינוי עתה.
לגבי חלק מהנושאים שהעליתי, יש כבר עתה טיפול מהיר ואינטנסיבי על-ידי הצבא - כמו הגברת האימונים תוך שינוי תפישת הפעלת הכוח. אם הצבא מצא לנכון לבצע שינויים מרחיקי לכת אלה, מדוע אין להם אזכור בולט בתקשורת? מדוע האחרונה מתמקדת רק ב"סקסיות" של עריפת הראשים, וזונחת נושאים חשובים לא פחות? ההיגיון מחייב שאם נעשים שינויים מרחיקי לכת בצבא, במחדלים שמקורם בתהליכים שהחלו לפני כ-15 שנים, מישהו אשם גם בהם. אלא שחלק מהאשמים ברפיסותנו, מופיע ברוב חוצפתו בהפגנה בכיכר רבין כמאשים ולא כנאשם. כך גם התקשורת המזגזגת, שתרמה לא מעט למחדלים, מזכה את עצמה ושופטת אחרים.
אנחנו עומדים אולי בפני מלחמה נוספת. בואו נתרכז בהפקת כל הלקחים החשובים, נבצע את השינויים הדרושים וההכנות הדרושות ונמצה מעצמנו את כל תעצומות הנפש בהכנה למלחמה.
הכותב הוא תת-אלוף (מיל') ונשיא חברת פניציה אמריקה ישראל
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
