אנחנו על אחותך

מי שקפץ למזרקה בכיכר מלכי ישראל, וגם מי שלא, זוכר בדיוק איפה הוא היה ב־7.4.1977. ולמי שעוד בכלל לא היה, הנה תזכורת: החודש לפני 30 שנה בדיוק, מכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה הראשון שלה. ימים אחרים, כמעט מדינה אחרת. הכל השתנה מאז. ותאמינו או לא, גם מכבי. נהוג לחשוב שהיציבות והדומיננטיות של אנשי ההנהלה הן שעושות את הקבוצה הזאת לסיפור הצלחה כל כך גדול (טוב נו, אז לא בעונה הנוכחית), אבל הנה העובדות: שמלוק מחרובסקי כבר מזמן לא במכבי. גם לא אמנון אבידן, אריה ברנוביץ', אורי בהרב, או יגאל שצקי וטדי פינקלשטיין, ששניהם כבר לא איתנו. אלה האנשים שהרכיבו את חבורת יודעי הסוד המצומצמת והמכונסת בתוך עצמה של מכבי ת"א, ואיש מלבדם לא בדיוק ידע מה קורה מאחורי הדלתות.

ושמעון מזרחי, כן. היחיד שנשאר במשך כל השנים האלה. הוא היה שם עוד לפני הניצחון בגמר על מובילג'ירג'י וארזה ב־77', והוא שם עד היום הזה. מתי יצא לכם להעיף בו מבט לאחרונה? בפעם הבאה שיזדמן, תשימו לב טוב־טוב. האיש נראה עייף. מזדקן, כמו כולנו. אבל הוא עדיין שם, מחזיק מעמד ואוחז בדגל המכביזם. הוא זה מכבי. הוא, ועלית, והערוץ הראשון. כולם עדיין בעסקת החבילה הזאת, שמאפשרת לרוץ שנים על אותו בסיס ארגוני, מקצועי וכלכלי. ובסיס כזה — שמחזיק מעמד 30 שנה, למעט חריגה קלה של הערוץ הראשון פה ושם — אין לאף קבוצה באירופה. אין דבר כזה שאיש אחד, ערוץ אחד וספונסר אחד רצים יחד במשך שלושה עשורים סביב אותה קבוצה, זוכים שוב ושוב באליפות המדינה ושורדים גם ברמות הגבוהות של אירופה. פשוט אין.

בדיוק בגלל זה, במלאות 30 שנה לגמר ההוא, לא תקראו כאן יותר על האלופה הנצחית. להפך: תקראו על שש אלופות מאוד זמניות. שש קבוצות שפעם היו גדולות כמו מכבי, ששיחקו נגדה במעמדים מכריעים, שכל אחת מהן זכתה ממש כמוה באליפות אירופה — אבל איפה הן ואיפה הקבוצה של שימון.

וארזה: מקום רע באמצע

וארזה, עיר קטנה בת 80 אלף תושבים בצפון איטליה, היתה אימפריית כדורסל אדירה. חלק זוכרים אותה כאיניס, אחרים כאמרסון, ריינג'ר או מטיס, והיו עוד כמה ספונסרים בדרך. בארץ היא תיזכר יותר מכל כמובילג'ירג'י, השם שליווה אותה בעונה המפורסמת ההיא ושכולם נהנו לגלגל אז על הלשון.

באפריל 77', כשמכבי ניצחה אותה 77:78 בגמר האירופי בבלגרד, זאת היתה סנסציה. לא רק כי הקבוצה האיטלקית הספיקה להביס את מכבי פעמיים באותה עונה, אלא בעיקר כי וארזה של שנות ה־70 היתה כמו מכבי תל אביב של 2000 עד 2006: קבוצה שמבקרת כמעט מדי שנה בגמר האירופי, ובדרך כלל גם חוזרת ממנו עם גביע. קבוצה פצצה שהשתלטה על הסבנטיז, הופיעה עשר שנים ברציפות בגמר גביע אירופה לאלופות וזכתה חמש פעמים בתואר. דינו מנגין, אלדו אוסולה, צ'רלי ילברטון, בוב מורס, מנואל ראגה, איוון ביסון ומרינו זנאטה היו אז שמות שהדהדו בכל רחבי אירופה והפכו לאגדות. כל שנה, כמו שעון, גמר אירופי.

מורס היה האליל שלי. האיש לא החטיא כדור. בזמן שכל הילדים בשכונה קנו מגן זיעה ליד, סיימו צעד וחצי עם אצבע מונפת למעלה, הלכו כמה צעדים אחורה אחרי זריקת עונשין ונשפו לתוך אגרוף קמוץ לפני הזריקה הבאה ממש כמו מיקי ברקוביץ' — אותי עניין מורס. אפילו רציתי להיות בלונדיני כמותו. הרבה שנים אחרי נסעתי עם מכבי ת"א לווארזה לסתם עוד משחק יורוליג. יצאתי לרחובות וחיפשתי איזה פסל או רחוב על שמו אבל לא מצאתי כלום. הבלונד הכי דומיננטי באזור היה של נייט האפמן.

וארזה לא העמידה סגל מוצלח כזה שוב, ובשנות ה־90 הידרדרה לליגה השנייה. בהמשך היא חזרה לליגה הבכירה, לקחה אליפות וקפצה לבקר בשתי גיחות זריזות ביורוליג בסוף אותו עשור. מתוך ארבעה מפגשים עם מכבי, וארזה ניצחה רק באחד, וגם זה בקושי ורק אחרי הארכה. היה ברור שיחסי הכוחות השתנו סופית.

וארזה נשארה קבוצת בית חזקה, אבל היא לא מצליחה לחזור לטופ האירופי. כבר כמה שנים שהיא מסתובבת באמצע הטבלה, בלי להתלבש על אף זר תותח כמו מורס. מי שהיה הסיכוי הגדול שלה להצלחה — אנדראה "הבן של" מנגין — עזב אותה לטובת הכסף הגדול של בולוניה. כיום משחק בה בילי קיז, שלפני כמה שנים לא הצליח לסיים את העונה בהפועל תל אביב.

מכבי רצה 30 שנה עם "עלית" על הגופיות; וארזה החליפה בזמן הזה כבר עשרה ספונסרים בינוניים. מכבי זכתה ב־29 אליפויות בישראל מאז אותו משחק מפורסם ב־77'; וארזה הוסיפה למאזן שלה רק שתיים. תגידו מה שתגידו על הקבוצה של שמעון מזרחי, את מובילג'ירג'י היא השאירה מאחור בהרבה יותר מנקודה הפרש.

קאנטו: יותר כמו קאנטים

הקבוצה האיטלקית הזאת זכורה אצלנו בעיקר בגלל שנת 82': אז היא זכתה בגביע אירופה אחרי ניצחון 80:86 על מכבי בגרמניה. שנה אחר כך לקח אותה תחת חסותו יצרן הרכב פורד, והיא שוב עשתה את זה, הפעם אחרי ניצחון בנקודה על מילאנו. בקבוצה הזאת, שנקראה אז "סקוויב", שיחקו פייר לואיג'י מרזוראטי, אנטונלו ריבה (מלך הסלים של איטליה בכל הזמנים), דניס אינוצ'נטין וגם אמריקאים מצוינים, בראשם ברוס פלאוורס.

צביקה שרף סיפר לא מזמן שמכבי כל כך התלהבה מפלאוורס אחרי שקלע נגדה 23 נקודות בגמר, שהיא פנתה לסוכן שלו והתעניינה בהחתמתו. "יש לנו 70 אלף דולר", גיששו אצלו, "כמה הוא עולה?". התשובה היתה 700 אלף.

באותה עונה קאנטו גם הופיעה ביד אליהו, והפסידה בנקודה בשניות הסיום, אחרי שניצחה באיטליה ב־19 הפרש. הפער הזה כנראה כל כך צרם לאיטלקים שבזמן המשחק, צ'רלס קיופק האמריקאי רץ לשופטי המזכירות וטען לגניבת כמה שניות לטובת מכבי בהפעלת השעון. "כמה כסף קיבלתם?", הוא שאג ודפק על השולחן. כן, היו זמנים.

קאנטו משחקת עד היום בליגה הראשונה. ההסבר לדעיכה שלה הוא בעיקר מקצועי: פעם היו לה את מרזוראטי וריבה, הרכז והקלע הכי גדולים באיטליה בכל הזמנים. אחרי שהם הלכו פשוט לא נמצא להם תחליף. אם במכבי היו מיקי ומוטי, ואז את ג'מצ'י, קטש, שפר ובורשטיין — בקאנטו לא נמצאו מי שייכנסו לנעליים של הצמד המיתולוגי. 25 שנים חלפו מאז, והיא לא הצליחה לגדל או להחתים אף איטלקי שמתקרב לרמות של כוכבי העבר שלה.

לפני כמה חודשים, במסגרת חגיגות 70 למועדון המדשדש, נערכה מחווה למרזוראטי בן ה־54. מי שהיה אחד הרכזים הגדולים באירופה עלה למגרש ושיחק בדקה וחצי הראשונות, לבוש באותה גופייה ששימשה אותו פעם. ככה הוא הפך לכדורסלן היחיד בעולם שהופיע במשחקים רשמיים בחמישה עשורים שונים.

חוץ מגיחה קצרה של קאנטו לגביע האלופות ב־94', הקבוצה הזאת כבר לא זוכרת איך נראית הפסגה של אירופה. זה לא סתם שהם הקדישו את החגיגות שלהם למרזוראטי: כל מה שנשאר להם זה להתגעגע לעבר.

מילאנו: לא נס ולא נעליים

מילאנו היא עדיין הקבוצה המובילה בתולדות הכדורסל האיטלקי, אבל שום דבר שקורה בה היום לא דומה למה שהיה שם פעם. לשיאים שלה היא הגיעה דווקא בשני משחקים נגד מכבי שהביאו לה את גביע אירופה: ב־87' בלוזאן וב־88' בגנט. באותה תקופה אימץ אותה טרייסר, אבל אם אתם זוכרים ספונסרים כמו בילי, סימאק וזימנטאל, זה בסדר. זאת אותה מילאנו.

אוסף האנשים שהתחבר שם לקבוצה אחת היה משהו פנומנלי, ונדמה שאי אפשר לבנות סגל כמוהו באירופה של היום: פרנקו קזליני ודן פטרסון המאמנים, בוב מקאדו שהיה תותח אטומי, רוברטו פרמייר (פייטר מלוכלך ויעיל בטירוף), דינו מנגין (שעשה את וארזה ואחר כך התפנה גם למילאנו), מייק ד'אנטוני הפטיש ופיירו מונטקי. בשנה הראשונה היה שם גם קן בארלו, שאחר כך עבר למכבי תל אביב ושוב הגיע לגמר, הפעם כדי להפסיד.

טוני קוקוץ', ספליט 

שני אירועים זכורים במיוחד מהתקופה ההיא. הראשון מהאולם הביתי הישן של מילאנו, טרוסארדי: דאנק מדהים של האווי לאסוף על הראש של מקאדו, מלווה בעבירת תוקף, העלה את מכבי ל־17 הפרש בניצחון נדיר ומפתיע באיטליה. עד לאותו ערב בעונה הרגילה של 87', המאזן של מכבי עמד על 19 הפסדים באיטליה ורק ניצחון אחד.

האירוע השני התקיים בגמר בגנט, בשנה שבה שיחקו מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י ביחד בפעם הראשונה והאחרונה. לאסוף כבר לא שיחק, והמחליף לגבוהים היה איציק כהן, שלשם שינוי עלה מהספסל וקלע שש נקודות מול מקאדו האליל ששמר עליו. העם לא ידע את נפשו.

מילאנו עדיין שורדת בצמרת האיטלקית, אבל מבחינת הייצוג באירופה היא לא מתקרבת למכבי תל אביב כבר בערך 20 שנה. היא העבירה לא מעט עונות בגביע קוראץ' ובגביע ספורטה, וגם כשהופיעה באלופות לא הזכירה בכלום את מילאנו מהעבר, למרות שהפעם האחרונה עלתה למכבי ביוקר: בשנה שעברה הגיעו הגרשונים למילאנו והפסידו 94:71. זאת היתה תחילת הסוף של שושלת גרשון, והאיש עמד חיוור מול סשה דג'ורג'ביץ', שסיים את הקריירה במילאנו כשחקן, והפך רק יומיים לפני זה למאמן שלה. הוא, אגב, מחזיק בתפקיד הזה עד היום.

לפני כמה שנים החליט ג'ורג'יו ארמאני לשים שם בוחטות ולנסות להחזיר את מילאנו למעלה. והאמת היא שזה עובד, גם אם לאט ובהדרגה: הקהל חוזר, הקבוצה משתפרת, אבל כדי להגיע לטופ של אירופה כמו פעם יצטרכו לעשות שם עוד כמה שדרוגים. למשל, להביא מאמן רציני. בשנים האחרונות לא היה להם אף מאמן בכיר בקנה מידה אירופי. ובכל זאת, הכיוון הכללי חיובי. בפעם האחרונה שהצצתי, מילאנו דורגה במקום השלישי בליגה. אולי בכל זאת יהיה שם משהו בסוף.

לימוז': תקראו לנו הפועל תל אביב

הקבוצה הצרפתית הבכירה של שנות ה־80 וה־90, והראשונה שזכתה בגביע אירופה לאלופות. זה קרה ב־93', אחרי שבחצי הגמר היא ניצחה 52:62 את ריאל מדריד, ובגמר עשתה 55:59 על בנטון טרוויזו. כן, כאלה היו התוצאות של לימוז' אז.

בוז'ידאר מאלקוביץ', ההוא מספליט, היה המאמן. הוא לקח חבורה אתלטית מאוד של שחורים צרפתים כמו ג'ים בילבה שמשחק עד היום, מארק מ'באיה ורישאר דאקורי, וחיבר לה את הנקודות של מייקל יאנג, הנשמה של פרדריק פורטה והחוכמה של יורי זדובץ'. זאת היתה קבוצה הגנתית והכדורסל שלה היה אולי מאוס, אבל יעיל ומנצח.

פעם נסעתי עם מכבי תל אביב לעיר עצמה, והיא היתה בול כמו הקבוצה שלה: פונקציונלית ומאוסה. כל כך מאוסה שהזיכרון היחיד שיש לי ממנה זה פסל של קוף קטן מפורצלן שעדיין יושב לי על המדף בבית.

ב־90', באולם הביתי בובלאן — שהיציעים שלו כמעט אנכיים לפרקט ומפחידים כמו קיר המוות — לימוז' הביסה את אלופת ישראל של המאמן האמריקאי טד אוואנס 75:100. קווין מגי נפצע בדקה השנייה, ווילי סימס נשאר חולה במלון. הצרפתים, שנשענו אז על סטפן אוסטרובסקי, מייקל ברוקס ודון קולינס, קרעו את מכבי.

לימוז' זכתה גם בגביע אירופה למחזיקות גביע ב־98', ואחד השיאים הגדולים הגיע בשנת 2000, כשהיא לקחה הכל בבת אחת: גביע קוראץ' לצד אליפות וגביע בצרפת. אבל זהו בערך.

מה שהרס את הקבוצה הזאת היה כנראה מעורבות היתר של דידיה רוז, אחד הפטרונים של הקבוצה, שהיה גם סוכן שחקנים. בין השאר, הוא היה אחראי לזה שצביקה שרף - שאימן בתחילת עונת 6־95' - פוטר למרות מאזן נהדר של 1:14. חטאו של שרף היה בכך שהושיב על הספסל את הסנטר הצעיר פרדריק וייס, שרוז רצה למכור לאן.בי.איי. וכמה שקשה למכור שחקן שלא משחק, ככה קל לפטר את המאמן שלו. אגב, שנה אחר כך שרף חזר לשם כמאמן מכבי עם קטשפר, באק ג'ונסון ורנדי ווייט, וניצח.

רוז עצמו נשלח בסופו של דבר לכלא אחרי סיפור ממושך של תביעות שחקנים נגד הקבוצה, שהסתיים בהידרדרות כללית. מצבה הכספי של לימוז' החמיר עד כדי כך שב־2004 היא אפילו הורדה ליגה. היום מאמן אותה אחד מכוכביה בעבר, פרדריק פורטה, והיא עוד קבוצת מרכז טבלה בליגה השנייה. לא יותר מזה.

בוסנה סראייבו: זריקה מקו העוני

אחת הקבוצות היותר מרתקות שנעלמו לגמרי מהטופ האירופי. כיום היא משחקת בליגה האדריאטית תחת ננאד מרקוביץ' (כן, ההוא ששיחק כזר בהפועל תל אביב לפני יותר מעשור), אבל פעם היא היתה קבוצה שכמעט לא היה אפשר לנצח אצלה בבית. במשחקי חוץ היא היתה הרבה פחות טובה, וגם מכבי תל אביב ניצחה אותה ביד אליהו יותר מפעם אחת.

את הגביע האירופי שלה היא השיגה ב־79' אחרי ניצחון על וארזה בגרנובל, צרפת. שני הגאנרים שלה, ז'ארקו ואראיץ' ומירזה דליבאשיץ', קלעו ביחד 77 נקודות. דליבאשיץ', שהיה גארד פנטסטי ומכוכבי נבחרת יוגוסלביה הגדולה, עזב אחר כך לריאל מדריד ולפני שש שנים מת מסרטן. מסראייבו יצא גם המאמן סווטיסלב פשיץ', שעובד כיום בספרד ונחשב לאחד המאמנים המצליחים באירופה. והיה גם אחד שהגיע אלינו ושיחק בנהריה לפני 15 שנים: דינו בילאלוביץ', שחזר לסראייבו כדי לסיים את הקריירה, מונה למנהל נבחרת בוסניה ומת ב־2003 כשהוא בן 43 בלבד. ואם אתם תוהים מה הקטע שלהם עם למות צעירים, אז זה בגלל הסיגריות. פשוט מתחילים לעשן שם כבר בגיל 12, ואפשר לעשות את זה בכל מקום. כולל באולמות כדורסל.

בוסנה נעלמה מהסיבה הכי עתיקה שיש: היא פשוט לא עמדה בתחרות הכלכלית עם מועדונים אחרים בעולם ובאקס־יוגוסלביה. עם השנים, גם שחקנים טובים שצמחו אצלה — כמו פרדראג דנילוביץ', ראדנקו דובראש או ננאד מרקוביץ' — בחרו ללכת למקומות שמשלמים בהם יותר. מעבר לזה, היא מעולם לא הצליחה לבסס לעצמה גאוות מועדון כמו שעשו למשל ציבונה זאגרב, פרטיזן בלגרד והכוכב האדום. וכשהמועדון לא מייצר הזדהות, השחקנים הצעירים שלו לא רואים בו יותר מתחנת מעבר לקבוצות גדולות יותר.

הפעם האחרונה ששמענו מבוסנה סראייבו בהקשר של מכבי תל אביב היתה לפני 23 שנה: היא באה לכאן וחטפה 32 הפרש. דווקא אצלה בבית היא ניצחה בהפרש של חמש נקודות, כמזכרת אחרונה מהימים שבהם ביתה היה מבצרה.

יוגופלסטיקה ספליט: היתה לנו פה איזה מלחמה

הסיוט הגדול, האמיתי והממשי של מכבי תל אביב היו החבר'ה הצעירים של ספליט. הם היו היחידים שזכו שלוש פעמים ברציפות בגביע אירופה (אם לא סופרים את ימיה העתיקים ביותר של התחרות, בסוף שנות ה־50, כשהשלטון היה בידי ריגה). אבל כולם אהבו אז את ספליט, אפילו אוהדי מכבי תל אביב. בגלל זה מבאס לגלות שנכון לרגע זה היא מדורגת במקום האחרון בליגה האדריאטית עם שני ניצחונות ו־23 הפסדים.

ספליט לא רק לקחה את גביע אירופה ב־89', 90' ו־91' אלא גם הציגה כדורסל יפהפה שנשען על מצבורי כישרון טבעי נהדר. היו שם טוני קוקוץ', זוראן סאביץ', דינו ראדג'ה, לוקה פאביצ'ביץ', זוראן סרטנוביץ', ז'אן טבק וגוראן סובין. את תפקיד הדבק הקבוצתי מילא הקלע דושקו איוונוביץ' הבוגר יותר, שהפך בהמשך למאמן של טאו ויטוריה ושל ברצלונה.

קוקוץ' עם כל הדאנקים שלו, האסיסטים הגאוניים והשלשות מגובה 2.11 היה משהו שלא ראו עד ימי הזוהר של ספליט, וגם לא הרבה מאז. אני באופן אישי לא הצלחתי להבין איך בחור שצעיר ממני בחצי שנה עושה בית ספר לקווין מגי וללבאן מרסר. אם הייתי במקומו בטח היו רועדות לי הביצים רק מהמחשבה שאני הולך לשחק נגדם.

הקבוצה הזאת נהגה לשטות במכבי בלי הכרה. במשחקי העונה הרגילה מכבי ניצחה, לפעמים אפילו בקלות ובהפרשים גדולים, בזמן שספליט שיחקה בהילוך נמוך ולא תמיד התאמצה להראות את כל מה שיש לה. מצד שני, כשהגיע הפיינל פור ב־89' במינכן, מגי הלך לאיבוד בין הגבוהים של ספליט וסיים עם עשר נקודות. זה לא היה אפילו חצי מהכמות הרגילה שלו.

הבעיה התחילה כשהחבר'ה עזבו לטובת כסף גדול יותר. ראשון היה ראדג'ה, אחר כך המאמן מאלקוביץ', ובסוף גם קוקוץ'. מה שעוד נשאר מהקבוצה נחרב בתקופת מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, וספליט נעלמה מהצמרת. מדי פעם עוד היו לה ניסיונות לא מוצלחים לקאמבק בסיוע כל מיני חיזוקים אמריקאים, ביניהם שוגר ריי ריצ'רדסון, אחרי שנזרק מהליגה האיטלקית והישראלית בגלל סמים. פייר, זה גם נראה ככה.

נשיא הקבוצה כיום הוא דינו ראדג'ה, והמנהל הטכני הוא השחקן ומאמן העבר פטאר סקאנסי. וליקו מרשיץ', כדורסלן ציבונה לשעבר שפוטר בינתיים, פתח את העונה על הקווים. כל השאר הם שחקנים צעירים מאוד; אחד מהם הוא הבן של סובין. והדבר היחיד שהקבוצה מצליחה להוכיח בינתיים זה ששמות גדולים לא מבטיחים כלום.

קוקוץ' הזקן פרש רק השנה אחרי קריירה ארוכה באן.בי.איי; פאביצ'ביץ' מאמן ביוון; סאביץ' ואיוונוביץ' עובדים ביחד בברצלונה; טבק הוא עוזר מאמן ריאל מדריד, וגם סרטנוביץ' משמש כמאמן. הקבוצה שהאנשים האלה ייצגו פעם כבר איננה. בטוח שמכבי תל אביב חיה עם זה בשלום.