חולית

יוני 1970, ירדן. אופנוען פותח באש על שיירת הרכב של המלך חוסיין, שעושה את דרכה מארמון הקיץ לעמאן הבירה. הנהג של המלך נפצע. חוסיין יורד מהרכב ומשיב אש. זה לא אירוע ירי יחיד: ניסיון ההתנקשות בא אחרי יומיים של לוחמה בין חיילים ירדנים ללוחמי גרילה פלסטינים במחנות הפליטים סביב עמאן. הפליטים הפלסטינים - ובראשם יאסר ערפאת - מאוד לא מרוצים מההתנהלות של המלך חוסיין אחרי מלחמת ששת הימים ומניסיונות ההידברות שלו עם ישראל. משם האירועים מידרדרים במהירות למלחמת אזרחים, שאותה הפלסטינים זוכרים עד היום כ"ספטמבר השחור" של 1970.

"וואלה, עוד סיבוב אחד ואני מעלים להם לגמרי את הכותרת" 

שני דברים עשה חוסיין בעקבות הניסיון הכושל לקצר לו את הקדנציה: קודם כל הוא החליט להיכנס באמא של כל הפלסטינים בירדן. אחר כך הוא אסר על יבוא אופנועים למדינה ועל השימוש בהם בתחומיה, למרות שהוא עצמו היה פריק מפורסם של דו־גלגליים. זאת הממלכה שלו, רבאק, ואף מניאק לא יירה עליו מעל גבי אופנוע. איטס גוד טו בי דה קינג.

האירועים האלה הם יותר מאנקדוטה היסטורית. הם גם הסיבה למה עברו חודשיים מאז הניסיון הראשון של חברת עופר־אבניר, יבואנית סוזוקי בישראל, להכניס את מועדון רוכבי ה־DR שלה למסע אופנועים בירדן. ולמה הניסיון ההוא נכשל, וגם זה שאחריו. מארגן המסע, עופר אוגש מ"אתר השטח הישראלי", כבר הוציא כמה וכמה מסעות אופנועים אל הממלכה, אבל הפעם זה פשוט לא הלך. ההליך הביורוקרטי להוצאת אישורים מיוחדים לאופנועים - זה ששרד מתקופת המלוכה של חוסיין אל זאת של בנו, עבדאללה - הוא לא הדבר הכי עקבי בעולם, והחליט מי שהחליט שאנחנו מהווים איום ביטחוני על המלך. לקראת הניסיון השלישי, עופר שלח (כאילו, בניגוד לעפר שלח) אי־מייל ישירות למלך, שדיבר עם הרל"ש, שהוריד הוראה להכניס אותנו ולא להתווכח.

לולא השתלשלות האירועים הזאת, לא הייתי יושב עכשיו מול המחשב כשאני מפורק מעייפות, עם שרירים תפוסים, עור פנים צרוב, שפתיים מחורצות מיובש ויבלות ענק על כפות הידיים. אלה, אם אתם לא יודעים, תוצרי הלוואי המתבקשים והאהובים של חוויות שטח גדולות שלא ממהרים לשכוח.

הראש על דיונה

אל המסע יצאו שני טרקטורונים, ארבעה רכבי 4X4 ו־22 אופנועים. על כל האופנועים היו מדבקות של I love Jordan, ותמונות של המלך עבדאללה מחייך על הכנף הקדמית. בכל זאת, המלך יצא מלך, אז עשינו לו כבוד.

עכשיו, בואו נתעכב רגע על המילה "מסע", כי יש כאן עניין עם בחירת המילים של המארגן: זה מסע אופנועים לירדן, לא טיול. ואם אתם תוהים למה אני מזיין לכם את השכל עם סמנטיקה, אז תרשו לי לתהות איך היו נראות הפנים שלכם בסוף היום הראשון של חול וכולירע באזור ואדי רם.

תא השטח הזה, שמתפרס מצפון־מזרח לעקבה, מהמם ביופיו בדיוק כמו שהוא מעייף לרכיבה. מתוך מצע חולי, משובץ בבריכות מלח יבשות ושטוחות, מזדקרים מבני סלע זקופים שנראים כעשויים מנוזל צמיגי חום ומאובק. להסתובב שם על אופנוע שטח מאחורי קבוצה של 20 רוכבים פירושו להילחם בקוליסים רכים ששולחים את הכידון לאן שבא להם; אחרי 20 דקות של קרבות, כל מה שאתה רוצה זה לקלל את היום שנולדת. הרכיבה על החול, מחוץ לתוואי הקוליסים, נשלטת יותר. אבל אז אתה נאלץ להתמודד עם הקאמל־גראס. ולא, זאת לא קססה עם טבק של קאמל: תחשבו יותר בכיוון של שיחים שגמלים נהנים לנשנש. החול שהשיחים האלה צוברים סביבם מתקשה לכדי באמפר אכזרי ששולח את האופנוע לאוויר. עכשיו תכפילו את זה במיליארד וחצי ותרכבו על זה שעתיים, ומהר מאוד תקללו אפילו את היום שאבא שלכם נולד.

כל זה עוד כלום לעומת 600 המטרים שהובילו אל הדיונה הגדולה של סוף היום. שם כבר רכבנו על חול רך, משובץ בצפיפות בסלעים בגודל שנע בין כדור טניס לכדורסל. מסוג המקומות האלה שלרכוב בהם לוקח בערך אותו זמן כמו ללכת, אבל הם שווים את המאמץ. והם שווים אותו כי הם מסתיימים בדיונה פסיכית בגובה של יותר מ־200 מטר, שעליה כולם יכולים למדוד למי יש יותר גדול.

אם להסתמך על יכולת הטיפוס שלי על מדרון חול, לי יש די קטן. בטח לעומת יוני לוי, אלוף ישראל במירוצי אינדורו לשנת 2007, שרכב איתנו. אבל זאת לא חוכמה, כי בזמן שאני דידיתי בהילוך ראשון, הוא לקח תנופה בחמישי ובפול־גז. אחר כך, בלילה, כפרס על הישגי היום, הוא ישן באוהל סיירים עם מיטות מתקפלות. גם אני. כנראה שלא דופקים כאן חשבון לדרג וגודל הזרג.

אני רואה לטאות כחולות

את הבוקר של היום השני פתחנו בגז חזק על ימת המלח היבשה הכי גדולה באזור - מקום עם קרקע שטוחה והומוגנית לחלוטין, שבו אפשר לפתוח גז עד הסוף. קשה לתאר את העוצמה שבלרכוב שם בתוך כנופיה של אופנועים, שפולשת בראש חץ מרווח אל תוך המדבר במהירות 100 קמ"ש. קשה גם לתאר את כמות האבק. זה בערך כאילו מישהו פוצץ לך שקית של טלק לתוך הפנים, אבל בלי הריח הנעים.

הציר נע בתוך מדבר שלידו הנגב שלנו נראה כמו ארגז חול במיני־ישראל. ואם כבר משווים, אז אם פגשתם פעם בשבילי הנגב פקח עצבני שהחליט לחנך אתכם דרך הכיס כי ירדתם מהשביל המסומן - היי, זה קורה במשפחות הכי טובות - הרכיבה בירדן תרגיש לכם כמו מרד נעורים דבילי. אחרי רכיבות מתסכלות בנגב, שבהן אתה מנסה להשתחל במסדרונות צרים בין שטחי אש לשמורות טבע, הרכיבה בנוף הפתוח של המדבר הירדני הפראי היא חוויה משחררת. שם אפשר להסתער לכל כיוון ולתקוע דוך על אזימוט אקראי לאורך קילומטרים על קילומטרים. כמובן שאז, כמו אצל כל ילד טוב לאמא פולנייה, מתחילה לקנן בך אשמה. דמותו של הפקח המיואש צפה ועולה בראשך, ואתה מהרהר בכך שכל פס שאתה חורץ כאן בשטח יישאר למשך שנים. אבל מיד אחר כך אתה מזכיר לעצמך שיש כאן מיליוני דונמים מהשטח הזה ולאף אחד לא באמת אכפת, ונותן עוד גז.

מגן המשחקים של אזור ואדי רם התחלנו לטפס לרמת המדבר. אלה ההרים שבדרך לאילת תמיד גורמים לך להסתכל שמאלה ולהגיד "הערבים האלה, אצלם ההרים יותר גבוהים". ובכן, הם באמת הרבה יותר גבוהים: 1,600 מטרים מעל פני הים. תאמינו לי, טיפסתי כל אחד ואחד מהמטרים האלה. זה היה טיפוס על קרקע טרשית דרך שלוש עליות שאותן פרץ עופר אוגש עם אחת מקבוצות הג'יפים שהביא לכאן לפנינו. ככה זה, מדובר במטכ"ליסט לשעבר, וזה מה שעושים מטכ"ליסטים אחרי שהם פורשים. בכלל, כשעמדתי שם מעל האופנוע ששכב על הסלעים בערך בחצי הדרך למעלה, הבנתי שהטיול - סליחה, המסע האתגרי - הזה הוא מיקרו־קוסמוס של החברה הישראלית. אנשים מכל חתכי האוכלוסייה רכבו שם כידון אל כידון: מהיי־טקיסט תל אביבי עד לרפתן ממושב בערבה. הצעיר ביותר בן 19, המבוגר כבר כמעט בן 60. וזהו, אין לי יותר מה להגיד על זה. לא כל מיקרו־קוסמוס זה "בעל זבוב".

בסוף העלייה ראינו לטאה כחולה בוהקת. בגלל שכולנו גם ראינו כוכבים בדרך למעלה, שאלנו את עאבד - הבדואי שליווה אותנו, אבל הגיע למעלה עם האוטו - אם זה אכן הצבע של הלטאה. הוא אמר וואלה, כחולה. אחרי שסגרנו את הפינה הזאת הגיע הזמן לרכוב הלאה אל עין מוסא. זה המקום שלפי המסורת המקומית, משה רבנו עשה בו את הקונץ של להכות בסלע עד שייצאו ממנו מים. ויותר חשוב, זה המקום שבו נכנסנו למלון, דפקנו מקלחת והתרסקנו על המיטה.

דהרת נפש

מעבר להרים ולמדבר/ אומרות האגדות ישנו מקום/ שאיש ממנו חי עוד לא חזר/ והוא נקרא הסלע האדום/ הו, הסלע האדום/ האדום.

זה מה שהתנגן בראש הצלוי שלי כשהלכתי עם כל הקבוצה בשמש של הבוקר למחרת, מהמלון בעין מוסא למקדש הנבטי בפטרה. חצי שעת הליכה, בוואדי הולך וצר עד כדי חריץ, הסתיימה בקיר שעליו פנטז כושי לפני שהקים פונדק. האמת, לא יודע אם שווה למות בשביל לראות את המקום הזה. אבל בהחלט היה שווה לטחון את הטוסיק באבק על המושב הצר של האופנוע בדרך לשם. רגע לפני שאתם מתייאשים ובודקים את הכריכה כדי לוודא שזה לא הנשיונל ג'יאוגרפיק, תנו לי לומר שאם מזדמן לכם, לכו לראות. קפיצה ליום אחד מאיזה חופשה באילת תעמיד אתכם מול מראה משתק: בלתי נתפס כמה זמן פנוי היה לנבטים האלה.

הירידה מפטרה מערבה, לכיוון הערבה הירדנית, היא כביש צר שצולל דרך אחד מתוואי הנוף הכי מטריפים שיש. תוך כדי ירידה אתה לא מסוגל להחליט אם להתרכז בכביש ולייצר לעצמך רכבת הרים שלא תשכח בחיים, או להרים את העיניים ולספוג מראות שלא נראים שייכים לפלנטה הזאת. בסוף אתה מאט ומסתכל סביב, כי מנת יתר של הכביש תהרוג אותך, אבל מהנוף מקסימום תתמסטל.

הגענו לקטע השטח האחרון של המסע: סיבוב קצר בדיונות היבשות של הערבה. מדבר סהרה בקטנה, עם דיונות של חולות נודדים שנחתכות בחדות של תער בשיא הגובה. אחרי החול המייאש של היום הראשון זאת היתה חוויה מתקנת. כל אחד בוחר את קו התנועה שלו, בלי קוליסים. רק ריחוף אדיר על חול חלק ורך.

בשלב הזה המטכ"ליסט כבר הביא את כולנו אל סף עילפון, והיינו מוכנים לחזור הביתה. רק שבינינו ובין הבית עמדו 120 קילומטר על הכביש הכי משעמם בעולם - כביש הערבה הירדני. רכבתי במאסף, כתף אל כתף עם יוני לוי. שוחחנו בתנועות ידיים וניסינו להעביר את הזמן עד שפתאום, בזווית העין, ראיתי אותו מתרחק ממני ימינה ויורד מהכביש. המהירות שלנו היתה בערך 100 קמ"ש, אבל זה לא הזיז לו: יוני עף אל תוך הפודרה כשהוא רוכב על האופנוע בפול־גז בעמידה, ומגשים את כל הפנטזיות שלי על רכיבת שטח. בן זונה.

במרחק ראיתי מישהו עומד שם. נתין ירדני בממלכה שאין בה אופנועים, ושהכל סביבו מתנהל בקצב של טרקטור. הוא לא העלה בדעתו שיש דברים שיכולים לזוז מהר כמו אלוף אינדורו ישראלי, שהופיע מולו עם אופנוע צורח על גלגל אחד ותוך שנייה נעלם באבק. לא עצרתי כדי לשאול אותו מה הוא חושב על ההיתקלות הראשונה שלו באופנוע, אבל זה בטח היה משהו כמו "זיתים, עיזים, חול, וואי, מכונית עם שני גלגלים! זיתים, עיזים, חול".

חוץ מקפיצות הקמיקזה של יוני אל תוך השטח, הנסיעה על הכביש היתה די מייאשת. רוב הזמן הייתי מונח על האופנוע כמו שק תפוחי אדמה רקובים, שבר כלי (גם אם מרוצה מעצמו) אחרי שלושה ימים מטורפים במדבר של השכנים. שעתיים רכבנו ככה על הכביש, על מושב צר שעושה את דרכו מעלה בין חריצי הישבן ומאיים לפצל אותך לשניים בייסורים קשים. זה היה עוד אחד מהקטעים במסע הזה שמתחו אותי עד הקצה. מאלה שאחר כך אתה נזכר בהם בכאב, אבל מבין שכל גבר צריך גם אותם. צריך את האתגר, את סף הייאוש, את החפירות בחול, את החום המציק של המדבר, את הכניסה בכושלאמא של עלייה מזוינת, כי יתהפך העולם - אתה תגיע למעלה.

כל האתגרים האלה הם כמו דוב עצבני שישן במערה במעמקי הנפש. מדי פעם אנחנו מוכרחים לקחת איזה מקל ולהציק לו. כשהדוב מתעורר הוא מכסח אותנו, אבל לפחות אנחנו יודעים שהוא עוד חי ואין לנו שם בפנים סתם נבלה.