בחזרה לגן העדן האבוד

אכן נהדר. במוצ"ש הקרובה (12.5) תשוב הלהקה המצליחה לישראל ותופיע במועדון הבארבי בתל-אביב. זה יהיה הביקור הרביעי שלה בארץ הקודש. כדי לחגוג את האירוע, הלהקה החליטה להפוך את ההופעה בתל-אביב להופעת השקה עולמית של אלבומה החדש וה-11, "In Requiem", וזו תהיה ההופעה הראשונה בסיבוב ההופעות הטרי. כל הכרטיסים להופעה כבר אזלו.

"בפעם הראשונה שהייתי בישראל זו הייתה חוויה נהדרת ללהקה, וגם לי באופן אישי", ממשיך מקינטוש, "זה היה בתחילת שנות התשעים, הופענו בחיפה, בתל אביב ובירושלים. היו לנו כמה ימי חופש, ובלי להגזים, זו הייתה אחת החוויות הכי טובות שהיו לי בחיים. הרבה דברים קרו בטיול הזה. דברים שאני חושב עליהם עד היום. למשל, אני לא יודע לשחות והלכנו לים המלח וזה היה מדהים, בחיים שלי לא האמנתי שאני אצוף. כשטיילנו בעיר העתיקה בירושלים, הרגשתי כמו אינדיאנה ג'ונס. אני גם זוכר שניגנו בחיפה, אז ישנו שם על ריצפה של איזו גברת זקנה, היא כנראה הייתה קשורה למפיקים בישראל, פשוט ישנו שם וכלב הסתובב בינינו.

ישנו על ריצפה של איזו גברת זקנה. פארדייס לוסט

מה אתה מרגיש בכל פעם כשאתם מתחילים סיבוב הופעות חדש?

"יש התרגשות גדולה אבל יש גם קצת עצבות, כי צריך לעזוב את המשפחה ואת הבית. אלו לא חיים שכל אחד יכול לנהל, וזו הסיבה שהמתופף שלנו, לי, עזב את הלהקה, הוא התחתן ולא רצה להיות רחוק מהבית. אבל אני נהנה מזה עכשיו יותר מאי פעם, אני לא יודע אם זה קשור להתבגרות, אבל כשהייתי צעיר קצת עיניתי את עצמי בכל מה שקשור לגעגועים ולמרחק. עם הזמן הפכתי להיות רגוע ולקבל את זה, ואני פשוט נהנה מההופעות וחי את זה".

אלבום לא מושלם

השבוע ערכה הלהקה חשיפה בלעדית של כל האלבום שלה באתר מיי-ספייס.  "אני חושב שהאינטרנט וכל עניין ההורדות הוא נהדר בשביל חשיפה". מסביר מקינטוש. "זה טוב מאוד בשביל להקות חדשות וגם בשביל להקות שלא זוכות לסיקור תקשורתי רחב. אבל אני משתדל שלא לחשוב על הצד העסקי, אני חושב על המוזיקה ונותן למנהלים לחשוב על העסקים. כשהם מספרים לי על רעיונות כאלה, אני בטוח שהם יודעים מה הם עושים, כי אם לא - אז נדפקנו. ברגע שאנחנו מסיימים להקליט את האלבום אז העבודה שלנו די הסתיימה, אנחנו לא יכולים להכריח אנשים לאהוב את המוזיקה שלנו. או שהם יאהבו אותה, או שלא".

ציינתם באתר שלכם  שהייתה לכם מטרה להפיק את האלבום הכי כבד שלכם אי פעם.

"המטרה הראשונית הייתה לעשות אלבום הרבה יותר חי. כל השירים החדשים באלבום בכלל לא תוכנתו ונערכו בצורה דיגטלית, וזו מין תגובה לטכניקה של הקלטות בנות זמננו. בשני האלבומים האחרונים נפלנו לתוך מה שהרבה להקות עושות - מקליטות את התופים, עורכות אותם, מקצצות להן את הפינות במחשב, והכל בשביל להפוך את האלבום למושלם. אנחנו רצינו לעשות אלבום שהוא אולי לא מושלם, אבל שיש בו הרגשה אנושית. זו משימה קשה, כי אם תיקח לדוגמה אלבומים שניסו להעביר את הרגש החי הזה, כמו האלבום האחרון של מטאליקה - זה יצא די רע. בסך הכל אני חושב שהאלבום הזה הוא הרבה פחות מסחרי מהקודמים, ואולי גם קשה יותר, אבל ברגע שאתה מתחיל להכיר את השטח, זה גם אלבום מעניין יותר".

ועל מה האלבום מדבר?

"כשאתה צעיר, אתה מרגיש כאילו תוכל לחיות לנצח. שאתה בן אלמוות. אבל כשאתה מתבגר, אתה נהיה יותר מודע לחיים. מוות מתחיל להגיע לחיים שלך, קרובי משפחה או חברים הולכים לעולמם, והרבה מהאלבום הזה מתעסק במוות, באתיקה של הדתות, בפחד ובפחד מהמוות. הרבה מהרגשות האלה מתעוררים. זו גם הסיבה שקראנו לאלבום "In Requiem" ("ברקוויאם").

אחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה, הרבה פעמים הגדירו אתכם כחלוצים, כאחת הממציאות של המטאל גותי, דת' מטאל ודום מטאל.

"זה מאוד מחמיא. וזה גם נחמד שאנשים אומרים לנו שאנחנו השפענו על המוזיקה שלהם. אני חושב שהמטאל הגותי הפך להיות אופנה של ממש. יש הרבה להקות שיגדירו את המוזיקה שלהם כמטאל גותי, אבל אין להם שום קשר מוזיקלי למה שאנחנו עושים. אבל אני מניח שזה בלתי נמנע, אנחנו פשוט הגדרנו את הסגנון כמטאל גותי, כי פשוט לא ידענו איך לקרוא לזה. זה ממש הגיע במקרה. שמעתי שיש מי שקורא ל'מיי קמיקל רומנאס' מטאל גותי. מיי גוד, אין לזה שום קשר למה שאנחנו עשינו".

הרגשתם פעם שאתם מזדקנים?

(צוחק) "לא יותר מכל אחד אחר. היינו ממש צעירים שהקמנו את הלהקה, ואנחנו כבר הרבה שנים ביחד. הרבה פעמים אנחנו מנגנים בפסטיבלים ואנחנו פוגשים להקה ששואלת אותנו בני כמה אתם, וכשאנחנו עונים: 'אמצע השלושים', אז הם אומרים: 'וואו, חשבנו שאתם הרבה יותר מבוגרים'. כנראה שזה בגלל שיש לנו היסטוריה ארוכה, אבל יש להקות שרק עכשיו יצאו לדרך והם יותר מבוגרים מאיתנו. זה קצת מוזר. כאדם, אני לא מרגיש כל כך זקן, אני מרגיש כאילו ראיתי וחוויתי הרבה, ואני יודע שזה דבר טוב".