על שיכורים ועל שקרים: יחסים בהנגאובר
"זה היה נורא, לא יודעת איך בכלל התגלגלתי לסיטואציה הזאת, הוא טחן לי בראש, ומרוב שהייתי שיכורה לא היה לי כוח בשבילו. הוא מתחיל לשים עלי ידיים, ואני כל כך עייפה פתאום, ואז אנחנו כבר אצלו. את קולטת?". היא מבטיחה לי שפעם הבאה היא שותה רק דיאט קולה. "חסל סדר זיוני סרק"
אל תשאלו אותי מה היה שם, אבל את הערב סיימתי מרוחה על המיטה שלו בחזייה ותחתונים, מקיאה את נשמתי על הסדינים הלבנים. ככה קרה כמעט לכל בנות כיתה י"א 2 באותו טיול שנתי. חלקן נתפסו ונזרקו למחרת הביתה, כולל השעיה וקלון נצחי – מצד המורים על כך שהפכו טיול מורשת לחגיגת שתייה, ומצד התלמידים מפני שנתפסו בכלל והלשינו על תלמידים אחרים. ואילו אני, אני פשוט המשכתי להתעלם בכוח מהפנטזיה, לפחות עד טקס סיום התיכון. וגם כשהסתכלתי עליו בעיניים זה היה מבט כל כך נבוך, שהוא מיד תקע את המבט שלו עמוק ברצפה. הלקח היחיד שלמדתי מכל הסיפור הנוזלי הזה היה לעולם לא לשתות אם אני לא יודעת מה יהיו ההשלכות של השתייה שלי.
"אני חושב שאת ממש חמודה"
אנחנו בבר החדש שפתחו, אפלולי ודביק שם. הרצפה מכוסה בפיצוחים ובירה שנשפכה. כולם נורא שמחים סביבנו. הברמן מדבר איתי ועם החברה הנלווית, ואנחנו נהנות לפלרטט איתו בחזרה. אני מעצם הריגוש שיהיה לי מה לספר לזוגי ולו יהיה על מה לקנא, והיא - כי היא באמת מאמינה עדיין שלברמנים יש נסיון חיים וסגולות של פסיכותרפיסט. בינתיים הזמן חולף ואנחנו שותות עוד ועוד, החשבון מתנפח וגם ה"היי" כבר משתלט עלינו. כל הליכה לשירותים הופכת למסורבלת. אני הולכת בזיג זג, היא נופלת וקמה.
"אני חושב שאת ממש חמודה". מישהו מתיישב ליד החברה שלי והם משיקים כוסית. אבל אז היא נמלכת בדעתה, מבינה שלא בא לה עליו וקוראת לעברו "אפילו שיכורה תחת לא הייתי נוגעת בך!"
הקלות הבלתי נסבלת בה מסרה את עצמה למישהו
ההצהרה שלה משתנה כמה ימים אחרי, כשהיא מגיעה לפאב אחר, עם חברה אחרת, כנראה לא אחת כמוני שמגיעה לשמרטֵף על חברות שיכורות, אלא מישהי פרועה שמשכרת אותה - "יאללה תהיי בראש טוב" - ומכירה לה גם איזה ידיד פוטנציאלי. את הערב החברה שלי מסיימת אצלו.
למחרת היא מתקשרת אליי ומספרת על התחושה הנוראית ועל האכזבה שלה מאובדן השליטה. "אם הייתי רק פיכחת", היא אומרת. ההנגאובר מבאס אותה. כאבי הראש, לצד רגשות האשמה על מה שעוללה לעצמה, הקלות הבלתי נסבלת בה מסרה את עצמה למישהו רק בגלל שהיתה שיכורה, והוא ניצל את המצב המחוק שלה. "זה היה נורא, לא יודעת איך בכלל התגלגלתי לסיטואציה הזאת, הוא טחן לי בראש ומרוב שהייתי שיכורה לא היה לי כוח בשבילו. הוא מתחיל לשים עלי ידיים, ואני כל כך עייפה פתאום ואז אנחנו כבר אצלו. את קולטת?" עוד לא עניתי, והיא כבר משגרת התנצלות: "אני יודעת, זאת אשמתי, אני זאת ששתתה כמו מטומטמת ועכשיו משלמת את המחיר". היא שבוזה מאוד וכואבת, על עצמה וגם כאבי הראש, כמו בכל הנגאובר קדחתני, והדאון הנפשי של אחרי, מתסכלים אותה. היא מבטיחה לי שפעם הבאה היא שותה רק דיאט קולה, בלי ערבובים, חיזוקים, בלי כלום. "חסל סדר זיוני סרק".
"תגידי למה אנחנו בעצם שותות?" אני שואלת אותה כשאנחנו יושבות בבית קפה בערב עם כל מיני תיכוניסטים בדייט, כי כל חברינו הטובים יושבים בברים.
את שותה עוד ועוד, למשוך את התחושה הפלאית הזאת
"לדעתי כי כשאנחנו שיכורות אנחנו נהנות מהתחושה ומהכוח שזה נותן לנו. כשאת שיכורה הכל אפשרי, ורק כשאת מתעוררת את מגלה שהכל היה פיקציה. אבל כדי שלא תתעוררי מהר, את שותה עוד ועוד, למשוך את התחושה הפלאית הזאת".
אני מכירה את ההרגשה הממכרת, להיות שיכורה ולזרום. גם אני תמיד אהבתי את השילוב בין אלכוהול וסקס. השתמשתי ביין אדום לחרמן פרטנרים רדומים, וגם שתיתי בעצמי כדי לתת לעצמי להתלהב, כי לא השתלהבתי ככה סתם.
"את לא מאמינה" - היא על הקו כמה שבועות לאחר מכן – "אתמול ישבנו בבר בדייט שני, אני שותה אלכוהול, והוא שותה קפה, ולא סתם קפה. אספרסו. ואני נמחקת בקלות, והוא ערני לגמרי. לא פלא שבסוף הערב יש לו את כל הכוח והרצון לשכנע אותי לשכב איתו. הוא בשליטה, אני לא!" החברה שלי מבסוטה מהתגלית, הנה, היא עלתה על איך גברים מוליכים את הבחורות שולל, וכבר היא מחייגת לכל העולם הנקבי לספר ולהזהיר, כדי שמעתה בדייטים נשתה רק חלב בטעמים, או לחילופין נשקה את הגברים עד שיכרון חושים ונצחק עליהם כשהם יתחננו לטרמפ הביתה.
בפעמים הבאות היא סוף סוף לא שותה, והדייט הולך טוב יותר. נכון, היא משוחררת פחות, אבל לעומת זאת ממווקדת יותר, מצליחה להבחין אם הוא עושה לה את זה או לא. "פעם נהניתי יותר מהשתייה מאשר מהחברה, עכשיו אני מסוגלת ליהנות גם מהחברה", היא מאבחנת ומיד מזמינה משקה. "איתך אני מרשה לעצמי להשתכר כמה שבא לי", היא מחייכת, ואנחנו משיקות כוסית לחיי שליטה נשית – אם לא בגברים, לפחות על רמת האלכוהול בדם.
לפנייה לכתב/ת 
