"המאבק לקידום מעמד האשה בארץ לא הסתיים"

מרשה פרידמן, מחלוצות הפמיניזם בישראל, הגיעה לארץ מארצות הברית כדי להשתתף באירוע הוקרה מיוחד שאורגן עבורה בחיפה על ידי ארגוני הנשים "אשה לאשה" וארגון "קהילת נשים לומדת". בראיון בלעדי ל-ynet היא מספרת על  השינוי במעמד האשה בישראל, מאז שכיהנה כחברת כנסת מטעם "רצ" ב-1973 ועד היום. פרידמן היא למעשה חברת הכנסת הלסבית המוצהרת הראשונה בישראל.

למרות שהתנועה הפמיניסטית בישראל הוקמה לפני יותר מ-30 שנה, היא אומרת שהמאבק על קידום מעמד האשה בארץ לא הסתיים. "אנו עדיין חיים בחברה שהגבר שולט בה בכל תחום ועד שהמאבק יסתיים יעברו עוד מאות שנים. אבל אני מאמינה שנגיע למצב שהמאבק יסתיים, אחרת לא הייתי מתחילה אותו. למרות כל המכשולים חלה התקדמות עצומה. נשים עדיין עובדות פחות שעות ומשתכרות פחות מגברים וכשהן חוזרות הביתה, עבודתן ממשיכה".

מרשה פרידמן. יזמה את המקלט הראשון לנשים מוכות (צילום: ניב קלדרון)

פרידמן היתה מיוזמי הקמת מקלטים לנשים מוכות בישראל. לפני 30 שנה בדיוק הוקם המקלט הראשון, ועל-כך היא אומרת: "הרעיון שלי היה להקים מקלט לנשים מוכות ולהראות שהתופעה קיימת, ולא להפוך את המקלטים למקומות טיפול. עם השנים התמקדו יותר בהיבט הטיפולי של העניין, ולדעתי צריך להפריד בין הטיפול למאבק נגד האלימות. צריך לתת לנשים מוכות תנאים הרבה יותר טובים מאלו שיש להן במקלטים". 

"הייתי 'גוף זר' בכנסת"

כחברת כנסת היא דיברה לראשונה על הזכות להפלות, על המאבק באלימות נגד נשים וכן בהכרה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים בשטחים. בנוסף היא העלתה את נושא זכויותיהם של ההומואים והלסביות בישראל. על אותה תקופה היא מספרת: "התייחסו אלי בתור 'גוף זר', וגם אמרו לי פעם 'באיזה זכות את לובשת מכנסיים בכנסת'. העזתי לדבר בפומבי על הנושאים שנחשבו כשייכים לתחום פרטי בלבד, כמו הטרדות מיניות, סרטן השד או הפלות. פשוט לא היה נהוג לדבר על זה בכנסת. גם הנשים עצמן לא דיברו על הנושא הזה בכלל, בשל החשש שהן אלו שאשמות. בהרבה מקומות בחברה הישראלית של אז, הטרדה מינית נחשבה ללגיטימית ואם אשה היתה עוברת הפלה היא מעולם לא העזה לדבר על כך".

פרידמן אומרת כי בשל המהפכה הפמיניסטית נשים לא פוחדות להתלונן כי הן הוטרדו מינית. "נשים הבינו שזוהי אינה בעיה שלהן והעובדות מתגלות כי הנושא הפך מפרטי לציבורי. נשים סבלו מהטרדות מיניות גם אז וגם היום, רק שעכשיו הן מבינות שמשהו לא בסדר עם אותו גבר ולא איתן. פעם כשאשה נאנסה, היא לא סיפרה את זה לאיש. אבל גם היום עדיין הדברים לא כסדרם. אותה מתלוננת מפרשת הנשיא, א', מיד אחרי הגשת התלונה ספגה המון הכפשות. ידעתי שאחרי מקרה כזה שאשה מתלוננת נגד הנשיא, נשים אחרות ירגישו לגיטימציה ללכת בעקבותיה של המתלוננת א' ויהיה מבול של תלונות".

לאחר שנבחרה לכנסת עזבה פרידמן את בעלה. כמה שנים לאחר מכן הצהירה שהיא לסבית. על נושא הזוגות החד-מיניים היא אמרה: "היום הנושא של אהבה חד מינית פתוח מאוד ואנשים אינם מתביישים להודות בנטיותיהם המיניות. הייתי אשה נשואה ורק לקראת גיל 40 החלטתי לצאת מהארון ולנהל מערכת יחסים עם אשה. הנושא היה אז מאוד סגור, לא קיים. הייתי צריכה להסתיר מהמשפחה ולערוך מסיבות בבתים מאחורי תריסים סגורים. מעט מאוד נשים בשנות ה-70 העזו להודות בהיותן לסביות, ואותו דבר היה אצל הגברים".

בזמן כהונתה של פרידמן כחברת כנסת וגם היום ייצוג הנשים בבית המחוקקים ובממשלה רחוק מאוד ממספרן באוכלוסייה. על-כך היא אומרת: "כל עוד שאין שוויון של נשים בפוליטיקה, הנשים יסבלו כי יש להן פחות כוח. באופן כללי יש יותר דרישות סמויות לנשים בכנסת".