שקר הנכּבה: התוקפן מתחפש לקורבן
איך הפכו הציונים, שבחוצפתם לא הניחו צוואר לפני המאכלת, לישות כובשת, חומסת ומגרשת? חלקם ישמחו להסביר
"אלה יהיו מלחמת השמד וטבח רבתי, שעוד ידובר בהם כמו במעשי הטבח של המונגולים והצלבנים", כך הכריז מלא עזוז וחדווה מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, עם פלישת צבאות ערב לישראל ב-14 במאי 1948. מזלו של המזכ"ל, כידוע, לא שפר עליו במיוחד באותם ימים, ובמקום שייצא עם כל תאוות הישות הציונית השדודה והטבוחה בידו - הוא זכה יחד עם צאן מרעיתו בנכבה כמעט מלוא החופן, שמצוינת בקרב הפלסטינים בבכי תמרורים ובנהי גדול מדי שנה ב-15 במאי, יום לאחר שתוחלת הכרזתו נכזבה לבלי הכר.
התוחלת המזכ"לית הנכזבת נהפכה ברבות השנים לחרושת מעתירה של תעמולה כוזבת, שהזינה - לא בלי סיועם של דמיון מזרחי פורה ומתקני היסטוריה יהודיים - נרטיב ערבי-פלסטיני משגשג. עיקרו של הנרטיב, כידוע, הוא תיאור מעלליהם הזוועתיים של הציונים ב-1948 ומאז, לצד התנערות מכל אחריות לאסונם. כך, מי שדחו עד אז מכל וכל כל תוכנית ליישוב צנוע ומצומצם של היהודים, ולו על מקצת השטח שהובטח להם בהצהרת בלפור - בין אם הייתה זו תוכניתה של ועדת פיל מ-1937, ובין אם תוכנית החלוקה השנייה של האו"ם מ-1947 - עשו אחר-כך כל שלאל ידם, בעיקר בחרב, כדי להיפרע מאותו גוף זר.
ומשהתוכניות והחלומות על מיגור "הישות הציונית" במלחמת השמד וטבח לא צלחו, ומעשי ידיהם לא רק שלא קירבום לתכלית המיוחלת, אלא הרחיקום ממנה ואת חלקם אף מבתיהם - החלה להירקם תוכנית הקונוורסיה: זו שבה התוקפן, שזממו לא עולה בידו, הופך את עורו בן-לילה לקורבן זך ותמים, שמעולם, כידוע, לא חרש רוע וזדון; והציונים, שבחוצפתם כי רבה לא ששו אז להניח את צווארם לפני המאכלת, נהפכים באחת ל"ישות כובשת, חומסת ומגרשת". וכך, נאספים להם פלסטינים וערביי ישראל מדי שנה ב-15 במאי ו/או ביום העצמאות, כדי להשיח על "מעשי הנבלה שעשו לנו ולאבותינו", ולא פחות מכך - לדבר על ההכרח שבהשבת הגזלה לבעליה ובהחזרת הפליטים לבתיהם.
מההתכנסויות, התהלוכות והעצרות הללו לא נפקד חלילה גם מקומם של יהודים טובים, שנפשם הדוויה אינה יודעת מנוח והם אינם יודעים לאן להוליך את "הבושה". בדומה לאחיהם הפלסטינים בישראל ומחוץ לה, אלה יודעים גם יודעים איך ראוי לתקן "עוולות ציוניות", במיוחד כמו זו של הנכבה, הן במציאות והן בספרי הלימוד וההיסטוריה. אך אליה וקוץ בה - "תיקונה של הנכבה", גם לשיטת המקלים שבהם, אינה יכולה לבוא אלא במחיר כזה, שמשמעותו המעשית היא כיליונה של המדינה היהודית. במידה רבה זהו משחק-סכום-אפס, שבו תיקון מינימלי של העוולה מנקודת ראותו של צד אחד, אינו יכול שלא לגרוע מהאינטרסים של הצד האחר עד כדי חדלונו. כשהצד הפלסטיני סח על "פתרון בעיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו"ם" כדרישת מינימום מחויבת המציאות מישראל, הוא כבר מבטא לדידו ויתור מרחיק לכת, ואולי אף הליכה מעבר לסף הוויתור המותר.
אך בזה כנראה אין די, ולתיקונו של עולם ונכבה יש גם צד פנים-ישראלי, שרבים וטובים בקרבנו עושים לא מעט למען הצנעתו והסתרתו, ולו רק כדי ללמדנו כי במימוש החזון של "שתי מדינות לשני העמים" ננוחם ואף נפוצה בפיוס ובשלום אזוריים נכספים. אלא שלערביי ישראל יש תוכניות וחזונות מעט שונים, ובשורה של גילויי דעת של ארגונים מטעמם - כגון עדאלה, ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל וועד ראשי הרשויות הערביות - נחשפים בפנינו "מסמכי החזון העתידי" שלהם.
ביטול חוק השבות; השבת כלל הפליטים לבתיהם תוך קבלת אזרחות ישראלית מלאה; מתן אזרחות לפליטים ערביים אחרים; אזרחות ישראלית מלאה לכל צאצא של אזרח שנולד בישראל או בחו"ל, וכן למי שיינשא לאזרח ישראלי; שינוי הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה רב-תרבותית; פסילת חוקים המנוגדים לחוקה הפלסטינית; וכל זאת, כמובן, לא מבלי שנשיב לפלסטינים את כל האדמות ש"גזלנו" מהם ב-1967 - אלה הם רק מקצת מהתיקונים, הדורשים מאתנו מי שמוגדרים כזרם מרכזי ומתון בקרב ערביי ישראל, ושמובחנים היטב, בעיני יהודים רבים, מעזמי בשארה ובני עדתו.
אלא שמקצת משוחרי אביב העמים הישראלי והערבי מקרבנו טורחים להסביר להדיוטות שבנו - משמע, לכל מי שאינו רואה זאת עין בעין עמם - כי "דרישות" אלו נועדו רק כדי לאתגרנו, ולא מדובר חלילה בתביעות של ממש. חבריהם אף אינם רואים במימוש תביעות אלו בעיה שצריכה להדיר שינה מעיננו. ואולם, אלה מאיתנו שאינם ששים אלי נכבה יהודית, ראוי שינהגו בנכבה ההיסטורית מנהג של חשדהו ולא כבדהו, ובעיקר - דחהו מכל וכל.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
