מלבישה אנשים בדמיונה

היא היתה כמעט בת שלושים כשהגיעה שוב לתל-אביב כעבור שבע שנים, עם תעודת-גירושין ובלי הילדה שלה, שהוסתרה ממנה במעמקי משפחתו של הרב הזקן, הבעל שלה לשעבר. שנה אחת עבדה כעוזרת-מנקה בבית-מלאכה אחד. העלו אותה בדרגה והיתה למגהצת. אחר-כך מכרה בחנות, ופיטרו אותה בגלל "יותר מדי חלמנות", כמו שאמרה לה בעלת-הבית. אולי היו מפטרים אותה גם ממקום העבודה הבא, מין חנות-בוטיק לנשים במידות גדולות, אבל שם נתגלה הכישרון המיוחד שלה. גברת אחת, גדולה וכבדה כמעט כמו אמא שלה, לקוחה טובה במיוחד, מדדה שמלה אחרי שמלה, כבר היה מאוחר, ונימי הביטה בה בוהה, ופתאום הוארו פניה המיוגעות.

"וואו," אמרה, מלה שלמדה בתל-אביב.

"וואו"? שאלה האשה.

"כן!" אמרה נימי, והסתכלה לא בה אלא מעליה וסביב.

"כן?" שאלה האשה, "על מה את מסתכלת?" "הילה!" אמרה נימי.

"את רואה הילות?" שאלה האשה.

"ראיתי", אמרה, וזה היה נכון, בחופה של אחיה הבכור, בנישואיו השניים. "עכשיו את רואה עלי?" שאלה האשה.

"מתאימה, בדיוק עלייך", אמרה לה נימי.

האשה שאלה אותה מאיפה היא, והיא סיפרה לה, וזה כמובן הפך את עניין ההילה למשכנע לגמרי, שהרי מאה שערים ובתי אונגרים הם לענייני הילות כמו אוקספורד לאקדמיה. כך יצא לה שם בין הלקוחות הנבחרות, שהתעקשו למדוד שמלות דווקא אצלה. לא תמיד ראתה הילות, וכשלא ראתה לא כיחדה. זה העצים את מהימנותה, והן באו אליה בעיקר לקניית שמלות מיוחדות ויקרות. אבל מה עם חלומותיה? מעצבת יצאה ממנה? לא עזר לה גם הקורס שהתחילה ללמוד בבית-ספר ערב לעיצוב אופנה. שם, בקומה השנייה בבית ישן יפה ברחוב אלנבי, גילתה את בובת הדיגום האמיתית, של עץ ושל בד לא חוה'לה, הילדה שלה, שעשתה אותה בובת דיגום ביום הרע ההוא, אלא בובה מקצועית שכולה חורי סיכות מדורות של תלמידות.

לא סתם התגעגעה באותו לילה אל חוה'לה, אלא בכתה בכי מר. בגלל הבובה כמעט סילקו אותה משיעורי הערב, מפני ששוב ושוב ניגשה אליה עם גזרי בד וסיכות לדגום עליה חופשי, והמורה הקשישה כעסה עליה. המורה היתה חסידת עבודת האופנה הקלאסית: רושמים, משרטטים, גוזרים בנייר, גוזרים בבד, ורק אז מנסים לדגום. נימי הסתלקה משם בעצמה. בשבילה אופנה היא נשים צעירות. קשישות וקשישים היו לה די-והותר בירושלים. היא המשיכה לדפדף בז'ורנלים, לבקר בבוטיקים, ובעיקר שוטטה ברחובות, היתה מסתכלת על נשים איך הן לבושות, והיתה מלבישה אותן בדמיון במה שמתאים להן באמת לדעתה.

את שמלת יום-ההולדת הרביעי של חוה'לה עוד תפרה עליה בירושלים. עם השמלה ליום-ההולדת החמישי, כמה חודשים אחרי שהגיעה לתל-אביב, הסתדרה די בקלות. הוסיפה קצת לגובה של הזיכרון ותפרה, והניחה למשמרת בצד. לקראת יום-ההולדת הבא כבר היה קשה יותר. אומנם אחת לכמה חודשים היתה עולה לירושלים, מבקרת אצל אמה, נפגשת עם אביה, עם סבא שלה - סבתא שלה מתה בינתיים - גם עם אחיה. אבל הם לא ידעו לומר לה איך חוה'לה נראית. לא היתה לה ברירה אלא להוציא את השמלה של השנה הקודמת ולתפור על-פיה. בשנה שאחר-כך, ליום-ההולדת השביעי, עיצבה ותפרה לפי השמלה של השנה שעברה, שלפי השמלה השלישית לאחור, וכמו הדליקה ניחוש חדש מניחוש ישן. הבעיה היתה איך לתפור לא גדולה מדי ולא קטנה מדי. לפעמים היתה חוה'לה גדלה בראש שלה, מתנפחת עד שהראש שלה עוד רגע יתפוצץ. לפעמים היתה מתכווצת ונהיית נקודה, אפילו כינה. פעם חלמה בלילה שהיא פולה לה כינים, כמו שפלתה לה כשגילתה אצלה כינים בשיער כשהיתה בת שנתיים. מרחה בנפט ואחר-כך פלתה. התעוררה ובכתה מרוב תענוג. אז הבינה למה היא אוהבת ריח נפט. ואיפה כבר אפשר למצוא היום ריח נפט?

יום אחד התחילה לסבול מסחרחורות. אמרו לה שזה וירוס שנכנס לאוזן וגורם לאובדן שיווי-המשקל, ואין לדעת מתי ירפה. היא זכרה את היתוש שנכנס באוזנו של טיטוס הרשע. התחילה להיעדר מהחנות. בגלל כישרונה לראות הילות לא פיטרו אותה, אבל ניכו משכרה את ימי ההיעדרות. בעל-הבית שאצלו גרה ניצל את ההזדמנות להיפטר ממנה, למה לו עניינים עם אחת שנופלת פתאום, והוא גם היה אדם רגיש שלא מסוגל לראות אנשים נופלים.

לא פעם, בדרך חזרה מהעבודה, היתה נעצרת לרגע ומסתכלת בבית אחד, שניכר שהיה פעם צהוב, בית לא גדול במיוחד, שכבר בראייה ראשונה הזכיר לה אונייה כמו שילדים מציירים. היתה לו קומת מרתף, שקועה חציה באדמה, ובחלקה הבולט אשנבים עגולים. מעליה קומה עיקרית, מוארכת, חלונותיה גדולים ומלבניים, וכרכוב צר זורם מעליהם לכל אורך הקומה במין קשת, מדגיש את תנועת ההפלגה שלה. מעל קומה זו, באמצע הגג השטוח, עמד מבנה לא גדול, כמו גשר הפיקוד של אונייה. הבית כולו היה קל למראה, על-אף הטיח הבלוי והמתקלף.

 מין סגנון ספורט-אלגנט היה לו, עם נגיעות של בגד-ערב. לא פחות מהבית עצמו, משכו את עיניה ואת לבה של נימי המדרגות החיצוניות, שהובילו בצד הבית אל דלתות הכניסה בקומה השנייה, ואל דירת-הגג. הן הזכירו לה את מדרגות האבן העולות אל סבתא שלה בבתי אונגרים, שהיתה יושבת עליהן שעות ומחבקת אליה את ברכיה. אך בניגוד למדרגות האבן הכבדות, אלה מברזל, והיא לא ידעה שאינן המדרגות המקוריות. היא ידעה שהן כבדות, כי הן עשויות ברזל מלא מפורזל, אבל הן נראות קלות בגלל כל האוויר שיש שם, לא רק בין סורגי המעקה המסולסלים, אלא גם בין מדרגה למדרגה.

היה קיץ, היא היתה גומרת את העבודה בעוד אור, ועל רקע השקיעה במערב הן נראו לה משופות וכמו מורעבות, ויחד עם זה גם מרחפות במין ריקוד, ולבה נכמר למראה בלי שתדע למה. הקומה העיקרית היתה חשוכה תמיד, גם החלונות העגולים של החצי-מרתף היו חשוכים, ומאובקים מאוד. עכשיו, שחיפשה דירה חדשה ועוד לא מצאה משהו מתאים, ונשאר לה רק שבוע, חשבה שזה בזבוז משווע שכאן יש כל-כך הרבה מקום, וחשוך וריק. והדירה למעלה היתה מוארת לפעמים בשעות הערב.

ערב אחד ראתה אור בחלונות העגולים הנמוכים של קומת המרתף, שכמעט נגעו ברצפת החצר. התקרבה וראתה דרך החלונות המלוכלכים חדר ריק, גדול מאוד, עם רצפת בטון. איש צעיר, גבוה וגדול וכתפיו קצת כפופות, רק את עורפו ראתה, עמד שם ופניו אל אחד הקירות, שכולו מדפים עם קרמיקות, קערות וכדים וראשים, וגם גופים וכפות ידיים כרותות, כולם צהבהבים ואפורים, מוארים באור צהבהב-אפור, שבא ממנורה חזקה, עירומה ומאובקת. לקחה לה לב וירדה ודפקה בדלת הברזל. הוא פתח לה, איש לא מבוגר שקשה לאמוד את גילו. אילו היה גבר צעיר וסתם יפה-תואר, אולי לא היתה ממשיכה. כמו שקרה לה כשלבשה עוז ונכנסה, על-אף כל הכישלונות, לחנות מעצבים טובה, והיה שם כל-כך יפה שמיהרה להסתלק. אבל האיש הזה - פניו היו נעימים וגם לא-נעימים, והיא כמו הרשתה לעצמה להמשיך. "אני מחפשת מקום, לסטודיו", אמרה, "אני מעצבת אופנה, רק מתלמדת בינתיים, רוצה להיות מעצבת. ראיתי מבחוץ שריק, גם מתאים, בדיוק. אולי במקרה..." הוא הביט בה. מה לו ולאופנה. נכון, היא לא דוגמנית, רק מעצבת. גם זה עוד לא, רק רוצה, מתלמדת. ובכל-זאת היא גבוהה ובעלת גזרה, אבל יש משהו בכתפיים הצרות שלה, שהן קצת כפופות, ויש משהו גם בגולמנית שלה, שמאזן. ובכלל, איזו מין נציגת אופנה זוהרת היא, שדופקת על דלתות כמו מוכרת-גפרורים קטנה.

 "לא רק בשביל סטודיו", אמרה, כאילו ניחשה את טיב התלבטויותיו, "גם בשביל לגור. בעיקר. מוציאים אותי. יש לי עוד שבוע", ומיד מיהרה והוסיפה במין צחוק, "המקום הזה לא מושכר, לא?" הוא לא היה יכול לא לשים לב שאמרה "מוציאים", והפירוש הפשוט הוא שסילקו אותה, ודאי לא בלי סיבה. מצד אחר, היתה יכולה לא לומר כלום, הרי לא חקר אותה. זו סתם פליטת-פה, לא בכוונה? ואולי דרך ערמומית לעורר אמון, לגלות טפח כדי לכסות טפחיים. אין ספק, עליו לברר. "לא, לא מושכר", אמר, ומבטיו פנו לעבר הקיר עם מדפי הקרמיקה. "הקרמיקה, אתה רוצה לשמור אותה?" שאלה, ותיכף אמרה, "זאת לא בעיה, אתה יכול להשאיר ככה, ואם תרצה אני אכסה בבדים, יהיה כמו וילונות, יש לי המון שאריות. זה גם ישמור מהאבק, וזה יהיה יפה. כל המקום יהיה יפה, אתה תראה". מצא חן בעיניו שהשתמשה במלה "מקום". הוא שתק רגע ואחר-כך אמר, "את לא רוצה לראות את השירותים? הם די בסדר, אבל כמו פינת הכיור, שום דבר, רק..." "אני אסדר", אמרה, והוא אמר, "תבואי מחר, למשרד". גם נתן לה כרטיס-ביקור, פשוט, צנוע, אבל של עורך-דין. היא הביטה בו בשאלה. "זה אני", אמר כבר רגיל שאינו נראה כמו עורך-דין וליווה אותה אל הדלת.

בחוץ חשבה שלא דיברה אתו על שכר-הדירה, והרגישה שיהיה בסדר, אולי מפני שלא נראה כמו עורך-דין. והוא, בפנים, חשב שבעצם לא שאל אותה בעניין הדירה הקודמת שלה. יש זמן, החוזה עוד לא חתום, הוא יברר אצלה כשתבוא למשרד. ואז העלה בדעתו שהוא עושה משהו שהחליט לא לעשות, לא לגעת בשום צורה בעסקים של אבא שלו, כלומר בהשכרת הדירות שלו. עורך-הדין שלו שיתעסק בזה. אבל היה מאוחר מדי. וחוץ מזה, מדובר פה בדירת המרתף בבית המגורים שלהם, הרשום על-שם שניהם.

חדר-המדרגות בבית הישן ברחוב אלנבי היה מוזנח, המרצפות משופשפות ושבורות, אבל על קירותיו, וגם במשרד הנקי והמסודר, היו תלויות כרזות ממוסגרות של תערוכות מעולם אחר לגמרי, של מוזיאונים, והיא כבר ביקרה במוזיאון. כשנכנסה למשרד ראתה בחדר הקדמי אשה עומדת ליד כוננית פתוחה ומחפשת משהו בתיקים. מגבה ראתה אותה, והיה לה שיער ערמוני נהדר, גולש בגלים אל כתפיה. המזכירה שלו, חשבה, וחולשה קלה תקפה אותה, אולי מפני שהשיער שלה-עצמה קצת דליל. המזכירה הרגישה בה ופנתה לאחור, "כן?" אמרה לה בקול קטן של עורב, ופניה קטנים, מחודדים, לא יפים. ומיד אמרה לה, "תיכנסי", ונימי נכנסה. החוזה כבר היה מוכן, חיכה לה על השולחן. שכר-הדירה שהציע היה נמוך ממה שציפתה. הכל זרם מהר, והוא עוד לא שאל אותה מה קרה בדירה הקודמת, למה מוציאים אותה. בסוף הגיעו לעניין הערבים.

"אבא שלי מקפיד על ערבים. הוא בעל-הבית האמיתי, לא אני, כדאי שתדעי", אמר. היא לא ענתה, הביטה בו, איפה תמצא ערבים. היה רגע קט, זהו, הגיע הזמן שלו לשאול בעניין הדירה הקודמת. "אמרת לי אתמול שמוציאים אותך מהדירה הנוכחית שלך, נכון?" אמר, והיה ברור שזאת רק ההתחלה. "כן", אמרה, חיכתה להמשך.

הוא דווקא לא המשיך, אלא אמר, "בעניין הערבים... יש לך ערבים?"

"זה מצחיק, לא?" אמרה, "וירוס קטן כזה באוזן ובגללו מאבדים את שיווי-המשקל, אפילו נופלים". "מה פתאום וירוס?" אמר לה.

"אני לא יודעת", אמרה, וחשבה שבעצם ענתה לו על השאלה הקודמת, בעניין הדירה הנוכחית שלה, שהוציאו אותה ממנה. התחיל לשאול ולא המשיך, הרי בגלל הווירוס ביקש בעל-הבית שתפנה את הדירה. "אני שאלתי אותך אם יש לך ערבים, לא שאלתי אם יש לך וירוס", אמר לה. "אבל קודם התחלת לשאול על הדירה..." אמרה. "לא על הווירוס", אמר.

"כמו המורה שלי לחשבון", אמרה, צחקה, "היא שאלה אותי פעם שאלה, ולא ידעתי. אז אמרתי לה, כמה שאת יפה, המורה. היא כעסה, אמרה לי, אני שאלתי אותך כמה זה שבע-עשרה כפול שבע, לא שאלתי אותך אם אני יפה. אז אמרתי לה שהשערות שלה נהדרות, והיא הוציאה אותי מהכיתה. אני בכיתי, לא הבנתי. זה היה לא בכוונה. לא ידעתי את התשובה ורציתי לבכות, אז יצא לי. היא באמת היתה יפה, והיו לה שערות נהדרות, אז זה לא היה שקר. ובכלל, רק לה יכולתי לומר דבר כזה, כי היא היתה המורה לחשבון ולא חרדית שחורה כמו כולן".

עמי הביט בה וחשב שהנה גם אותו היא מורחת עכשיו כמו את המורה, ולא סתם מורחת, אלא עם סיפור של מריחה ישנה שלה. עניין מוזר מאוד בסך-הכל. לומר לה את זה? מה פתאום? מה לו ולה? ואז ידע שזאת האשה הצעירה שראה בשוק, שלא הרימה את עיניה אל האור הנהדר. אותם פנים נעימים, וגם הקומה. ועכשיו, כבר לבושה אביבי, המראה שלה אפילו נעים יותר. זאת היא, בטוח? אולי ישאל אותה אם באמת היא? מה ישאל? אם היתה בשוק ביום שראשי הבתים הוארו באור שאין מלים לתאר אותו? הרי היא הביטה לרצפה המזוהמת והרטובה ולא ראתה כלום. אם כבר, אז ישאל אותה בהזדמנות אחרת. אולי. ואז גם יעיר לה בעדינות משהו בנושא המרחנות. אולי. אם יתוודעו ויהיו קרובים יותר, חשב בלי לחשוב. זה ודאי יקרה, הרי לא סתם ככה קורה שאתה שם לב למישהי נעימה בשוק, וכעבור חודשיים היא באה לשכור אצלך את המרתף. ואולי בגלל זה חתם איתה על החוזה בלי ערבים וגם בלי לדעת למה סילקו אותה מדירתה הקודמת, ייתכן שהרגיש שאינו צריך להיזהר מפניה, שהרי היא לא הציעה לו מיד את יומנה האינטימי, להפגין את יושרה, להיפך, כבר בהתחלה מרחה אותו בלי צורך אמיתי, כך זה נראה. היא שילמה לו שכר-דירה ראשון, והוא נתן לה מפתח, ואת עניין הערבים שכח.

עברו חודש ועוד שבוע, והוא מצא בתיבת-הדואר שלו דף תלוש ממחברת חשבון. היא התנצלה בכתב-יד באותיות גדולות שלא שילמה במועד את החודש השני, והבטיחה לשלם בהקדם. לא היה במרתף טלפון והוא לא היה יכול לטלפן ולומר לה שזה בסדר, היא יכולה לאחר.

אור דלק בחלונות שלה, שנוקו בינתיים, וילונות צבעוניים מאחוריהם. דפק בדלת ולא היתה תשובה, רק קול של מים מכיוון פינת השירותים והמקלחת. עלה לדירתו. שהה שם קצת, שב וירד, ועדיין קול המים. דפק חזק יותר, ולא היתה תשובה. מזווית החלון, שממנה היה יכול לראות את הפינה ההיא, ראה את רגליה שרועות לבנות ורטובות על רצפת הבטון הנרטבת. נכנס ומצא אותה שוכבת לבנה על רצפת הבטון המשופעת של פינת המקלחת, והמים זורמים עליה. מיד אסף אותה מהבטון ומהמים ונשא אותה בזרועותיו לעבר המיטה שלה. הוא היה איש חזק והמשא לא היה כבד לו, אלא שיד ימין שלה נשמטה הצידה מגופה, והוא שלח את יד שמאל שלו מעל גופה, ליתר דיוק על-פני חזה ובטנה, שלח את ידו להעלות את היד השמוטה שלה, ויצא שלרגע אחד נשא אותה וגם חיבק אותה. ואז קרה בגופו, ובעצם בכל מאודו, משהו שלא היה מאמין שיכול לקרות לו עם אשה זרה ומחוסרת-הכרה, אפילו אם היא הכי עירומה בעולם. הוא הניח אותה על מיטתה, וכשהניח אותה היה נדמה לו שזרועה, מן המרפק ומטה, מתרוממת אליו לאחוז בזרועו. עברה בו מחשבה שאף-פעם לא היה מאמין שיכולה לעבור בו בנסיבות כאלה. גם אחר-כך התקשה להאמין שברגע ההוא חשב שהנה יש לו הזדמנות. מחוסרת-הכרה כמו שהיא ישכב איתה, ישכב איתה ויקום ואיש לא ידע, גם היא לא תדע. הוא ממש הרגיש את כובדה של הבעת העינוי בפניו, ואת פיו שנפתח כמו לצעקה. היא פקחה את עיניה, רגע אחד כמו נבהלה ממה שראתה בפניו. אז עלה על פניו החיוך המיוחד שלו, שובה-הלב, והיא ראתה גם את ריסי עיניו הסמיכים. כמו צמר אנגורה חום, לא רק הריסים, גם אישוני העיניים. הוא מיהר לכסות אותה בבהלה בשמיכה הקלה.