"בדמדומי תקופת תת האכיפה בהגבלים העסקיים"

בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בירושלים את דינם של חברת פזגז ושלושה מאנשיה – פנחס בידרמן, ששימש בעת ביצוע העבירות כמנהל השיווק של חברת פזגז; יואב זכאי, שהיה מנהל המכירות שלה; ומרדכי (מודי) בן שך, שהיה מנכ"לה – בשורת עבירות על חוק ההגבלים העסקיים. בתמצית היה מדובר ביצירת הסדרים עם חברות גז אחרות - אמישרגז, סופרגז ודורגז – לשם חלוקת השוק ביניהן ומניעת תחרות, שממנה יכלו ליהנות הצרכנים.

זה היה משפט ארוך, והיה צפוי להימשך עוד זמן רב אלמלא נחתמה עסקת טיעון בין הנאשמים הללו לבין התביעה. במסגרת אותה עסקה תוקן כתב האישום נגדם, הם הודו בעבירות הללו, והוסכם אילו עונשים יוטלו עליהם. העסקה הייתה טעונה אישורו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שבפניו נשפטו, ולשם כך שטח כל צד את הסבריו – מדוע העסקה הזאת טובה, ועל כן מן הראוי שבית המשפט יאשר אותה.

עיון בחלק מטענות התביעה מעלה תהייה בקשר לאמות המידה הראויות לדעתה בתחום אכיפת חוקים בכלל וחוקי צרכנות בפרט. "באת כוחה המלומדת של המאשימה (מדינת ישראל – י"א) הדגישה בטיעונה את חומרתן של העבירות ואת פגיעתן הקשה בתחרות החופשית ובצרכני הגז" – כתב השופט יצחק ענבר בפסק דינו. "בהקשר זה הדגישה את דבר היותו של הגז מוצר חיוני המיועד לכלל הציבור, מחד, ואת נתח השוק המצרפי של החברות שהיו שותפות להסדרים, שעמד על יותר מתשעים אחוזים, מאידך. ב"כ המאשימה הוסיפה והדגישה את העובדה כי מדובר ב'כבילות עירומות', הנמנות על איסורי הליבה של חוק ההגבלים העסקיים, שכל מטרתן הגבלת התחרות בין הצדדים להסדר".

דברים כדורבנות. אלא שכאן נגמרו הדורבנות. מכאן ואילך התגלתה בדברי התובעת גישה סלחנית ומוזרה כלפי העבריינים במקרה זה. הסלחנות הזאת מקוממת לא רק בגלל המקרה הספציפי שבו ביקשה הפרקליטות ליישמה, אלא היא גם מרוקנת מתוכן את ההצהרות בדבר חומרת העבירות שבהן הורשעו הנאשמים.

בגין העבירות שבהן הורשעו הנאשמים ניתן היה להטיל עליהם עונשי מאסר בפועל, אבל, כותב השופט ענבר, "...במקרה דנן ראתה המאשימה להקל עם הנאשמים ברכיב המאסר והסכימה כי ירוצה בדרך של עבודות שירות, וזאת לאור השיקולים הנוספים הבאים: ראשית, העבירות בענייננו החלו להתבצע בדמדומי תקופת תת האכיפה בתחום ההגבלים העסקיים...".

בלשון בני אדם, היות שבזמנו התרשלה רשות ההגבלים העסקיים, ולא אכפה די הצורך את הוראות חוק ההגבלים העסקיים – שהן ברורות ונוקבות – מי שצריך ליהנות מכך עכשיו הם עבריינים, שידעו היטב כי הם מפירים את החוק, ובהחלט ניצלו את מצב תת-האכיפה ששרר באותם ימים, וממילא איפשר להם לבצע את העבירות בייתר קלות ולהגדיל את הכנסות חברת פזגז על חשבון הצרכנים. ובקיצור: עבריינות כשהרשויות נרדמות בשמירה היא עניין משתלם.

הנימוק הזה מקומם למדי כשהוא מושמע מפני נציגת התביעה, אשר אמורה להגן על אזרחי מדינת ישראל גם באמצעות דרישה להחמרה בעונשם של עבריינים. זאת, גם כלפי מי שביצעו את העבירות – כגמול הולם על הפרת החוק, וגם כלפי העבריינים הפוטנציאליים לעתיד – כאמצעי הרתעה. ניתן היה לצפות שבית המשפט יתנער מכך, בשם אינטרס הציבור. אך לא כך היה.

אמנם, תחילה סקר השופט ענבר את הפסיקה בתחום העבירות מסוג זה שבו הורשעו הנאשמים, וקבע "...אלמלא הסדר הטיעון, ראוי היה להטיל על הנאשמים 1-2 (בידרמן וזכאי – י"א) לא רק קנסות הולמים ומאסרים מותנים, אלא גם מאסרים לריצוי מאחורי סורג ובריח, כאשר לגבי נאשם 3 (בן שך - י"א), שמיוחס לו הלך נפש של רשלנות גרידא ("יכול היה לדעת"), ניתן היה, אולי, להסתפק בתקופה משמעותית של מאסר בדרך של עבודות שירות". אולם, אחר כך סקר אילו נימוקים קיימים להקלה בעונשם, למרות הכל.

אשר לאותו נימוק שהעלתה התובעת, כי העבירות בוצעו בשלהי תקופת תת האכיפה בתחום ההגבלים העסקיים, הרי במקום לפסול אותו על הסף כנימוק שלא יכירנו מקומו בחברה מתוקנת, מציין השופט כי לנתון זה יש, "אם בכלל, משמעות מוגבלת, שהרי באותה תקופה כבר היו הנאשמים מודעים היטב להוראותיו של החוק ולחשיבות הרבה שמייחסות הרשויות לקיומן".

אז החדשות הטובות הן, שבמקרה זה לא ניתן משקל לטענה משונה זו של התביעה. אך החדשות הרעות הן, שייתכן כי בעתיד – בנסיבות אחרות – כן ייתן בית משפט כלשהו משקל לטענה שכזו, ויקל עם עבריינים רק משום שהרשויות התרשלו באכיפת החוק.

קחו למשל את מצב תת האכיפה הכרוני והחמור השורר במשרד התמ"ת – שאגב, רשות ההגבלים העסקיים כפופה לו – בכל האמור באכיפת הוראות חוק הגנת הצרכן ותקנותיו. הסטטיסטיקות בעניין הזה הן ברורות ומרגיזות. מספר הביקורות שעורכים פקחי המשרד עלוב יחסית להיקפי המסחר בישראל, חקירות שנפתחות מניבות יבול דל של כתבי אישום, וביחס ישר לכך עומד מספר ההרשעות של העבריינים מדי שנה, כבר הרבה שנים.

נניח שבעוד כמה שנים יעמוד סוחר לדין עקב אי-הצגת מחיר כולל של מוצר, הטעיית צרכנים, וכיוצא באלו עבירות על חוק הגנת הצרכן. הרי לפי הגיונו של פסק הדין הזה, כל שיהיה על סניגורו לעשות הוא לטעון בפני בית המשפט, שהתמ"ת לא ממש אכף את החוק שבעת שלקוחו ביצע את העבירה, וכיוון שכך יש להקל בעונשו.

מצד סניגור צפוי ולגיטימי שתישמע טענה כזו. מצד תובעת, ולו גם בעת הצדקת עסקת טיעון – זה כבר די עקום. אבל שבית המשפט אפילו ישקול זאת כנימוק להקלה בעונשם של עבריינים – זה כבר יכול להיות יותר מאשר מקומם. גישה כזו – ומן הסתם לא לכך הייתה הכוונה – עלולה דווקא לעודד עבריינים. כדאי לחשוב על זה.