גולדברג נגד גולדברג
לאה גולדברג התנכרה לרומן האהבה והמסע שלה, "מכתבים מנסיעה מדומה", לעומתה טוען היום גדעון טיקוצקי, באחרית הדבר של הספר, כי מדובר ביצירה שהקדימה את זמנה. דורון קורן מנסה להכריע במחלוקת
במובן מסוים היו ללאה גולדברג שני ספרים ראשונים: הראשון ממש היה "טבעות עשן", ספר שירי אהבה חשופים, שיצא לאור ביוזמת שלונסקי, ללא מעורבותה, ממש בשנה שבה עלתה לישראל, ב-1935. הספר השני הוא זה שלפנינו, "מכתבים מנסיעה מדומה", שאותו הוציאה גולדברג עצמה כעבור שנתיים, והוא רומן מכתבים חצי-בדוי הכולל סיפור פרידה של אשה מאהובהּ ולצידו מסע מהורהר ודימיוני אל ערי אירופה, שברובן גולדברג (כמו גם בת דמותה ברומן, רות) לא ביקרה בפועל. והנה, בניגוד ל"טבעות עשן" האהוב, שליווה את כניסתה של המשוררת אל החבורה הספרותית המרכזית אז, "יחדיו" (ששלונסקי ואלתרמן היו ממוביליה), הרי "מכתבים מנסיעה מדומה" זכה ליחס של קרירות ואף דחייה. כך שהשאלה היום, ממרחק שבעים שנה, היא לא רק האם הספר התיישן, אלא גם האם מה שלא מצא חן אז - יוכל למצוא חן היום.
לפני שנגיע לתשובה, הנה עוד כמה פרטים על התגובה המסתייגת שבה נתקל הספר בזמנו (הדברים מסופרים באחרית הדבר הנרחבת ורבת העניין – אם גם האקדמית מעט - שכתב גדעון טיקוצקי, שאף הביא לדפוס שני פרקים גנוזים): כך למשל טען בביקורתו הספרותית משה בילינסון, פובליציסט שהיה מראשי תנועת העבודה, כי עיסוק היתר של הספר בתרבות אירופה מעיד דווקא על פרובינציאליות. גרוע מזה, בחבורה הספרותית של גולדברג עצמה התקבל הטקסט בחוסר התלהבות, וכך היא מתארת את עלבונה נוכח התגובה בקפה "כסית" עם פרסום הפרקים הראשונים (שהופיעו כטור שבועי בעיתון "דבר" וכונסו בהמשך כמות שהם לספר): "החברים קיבלו זאת בקרירות מעליבה מאוד. רק בעוד איזה ימים מצא כל אחד לנחוץ להביע את רגשי אהדתו... נמצאתי במצב של בעלת בית שקדנית, שהאורחים שטעמו מעוגתה מעשי ידיה להתפאר, עברו עליה בשתיקה גמורה. יש להודות, הדבר חרה לי כהוגן".
ולא עבר זמן רב עד שגם גולדברג עצמה התנכרה למעשה ידיה, טענה שאיננה סובלת את הספר, שהוא לוקה בסנטימנטליות ובספרותיות יתר, וכי אילו יכלה, היתה אוספת מהחנויות את מעט העותקים שנותרו וסותמת עליו את הגולל.
המחופש מול החשוף
גדעון טיקוצקי, בעל אחרית הדבר כאמור, טוען כי היום מצב הדברים שונה לגמרי, וכי מדובר למעשה ביצירה אקספרימנטלית שהקדימה את זמנה, ואשר לשונה העברית נותרה "חיונית באופן מפליא". אבל מה לעשות - קשה מאוד להסכים איתו, וקשה גם להצטרף להתפעלותו ממבנה הספר, שהוא בעיניו "מלאכת מחשבת" בעלת "כפל פנים" (הספר מדבר בשניים-שלושה קולות - של הסופרת ושל הגיבורה הבדויה המודעת לבדיונה, רות). כי מבנה הספר, עם כל החיבה האקדמית הידועה לעניין טכני זה, איננו הדבר המהותי.
כן מהותית היא אי-קריאותו המסוימת של "מכתבים מנסיעה מדומה", שלשונו בהחלט לא נותרה "חיונית להפליא", אלא להיפך, די התיישנה, הן בתחביר שלה המקדים נשוא לנושא ("מרגישה אני", "תוהה אני", "מצטט אתה") ופה ושם גם בשפתה הגבוהה ("חוטמי" במקום "אפי", "הכזיבתני", "הלא תראה"). התיישנו גם חלקים מתיאורי הנוף, הנוגעים לא אחת במליצה, כגון: "עדיין היתה בהירות בשחוקו האחרון של הסתיו... בהירות סתיו רוֹוַת כיסופים ודממה".
ובהחלט, כפי שציינה גולדברג עצמה, הספר אכן סובל מספרותיות יתר, וזו קשורה בין השאר לאותו ריבוי קולות בתוכו. גם הסנטימנטליות המסוימת של הטקסט קשורה למסכַת הבדיה שעוטה המספרת – ההופכת איכשהו רגש פשוט לרגשנות. ההתחפשות של "מכתבים מנסיעה מדומה" מזכירה במשהו את ההתחפשות במחזור הסונטות המאוחר "אהבתה של תרזה די מון", סונטות שעם כל יופיין אינן משתוות בעוצמתן לשירי "טבעות עשן" הגלויים והישירים, בעלי האופי הווידויי הנדיר.
מאתיים הערות שוליים
ישנה עוד הכבדת קריאה בספר שלפנינו, הקשורה דווקא לצד רחב הדעת שבו, והיא עומס האיזכורים של סופרים ואמנים – רבים מהם בלתי מוכרים - ועומס הציטטות בגרמנית ובצרפתית. כך יצא שטיקוצקי ואברם קנטור, אשר צירפו ביאורים ותרגומים חיוניים לטקסט הלא ארוך הזה (125 עמודים), כתבו לא פחות מ-115 הערות שוליים, ועוד 74 קטעי מידע קצרים על "אנשי שם הנזכרים בספר". ולא ספרנו את עשרות הערות השוליים באחרית הדבר שנוספה לטקסט. כל זה בהחלט מסרבל את הקריאה. מצד שני, במהדורה המקורית, כמו גם בגירסה העיתונאית המוקדמת, גולדברג לא טרחה כלל לבאר את עצמה או לתרגם לעברית את הלעז, מה שיצר בעיית נגישות חמורה גם לקהל הקוראים הסבלני יותר של אותם ימים, והביא להאשמתה ב"אליטיזם".
יותר משהיה כאן אליטיזם במובן המתנשא (גולדברג הרי היתה משוררת ענווה מאוד), היה בספר געגוע משכילי אל המיטב האירופי שעיצב את רוחה של גולדברג, וכמובן, היתה כאן בדידות גדולה: בדידות של מהגרת הנאחזת בארצותיה הקודמות ובה בעת מודחת מהן (במכתבים כבר מבצבצת החשכה הנאצית העומדת לרדת על אירופה), ובעיקר בדידות של אשה נטושה, המפליגה למחוזות דמיוניים כדי להקל את פרידתה מגבר. במכתביה של רות הבדויה לאהובה המתרחק עמנואל היא מכנה זאת: "הבדידות הכבדה של הנידונים לנדידוֹת". ועוד היא כותבת לו בכאב צובט לב, נוּגה בדרכו הגולדברגית: "באחד הימים אני אפגוש אי שם בעולם את ילדיך. הם יהיו זרים... ולא יידעו שאני אהבתיך, שבדמם שוטף צל רחוק מאוד של חלומותי".
למען התענוג שבזנות
מכל מקום, חלק ניכר מ"מכתבים מנסיעה מדומה" הוא טקסט אינטלקטואלי ביסודו, הכולל הערות וביקורות ואנקדוטות שעולות במחשבתה המטיילת של הכותבת. למשל, הסיפור העסיסי על המוסר האנושי, שהיא מביאה מפי המשורר הצרפתי בן המאה ה-15, פרנסואה ויון, ולפיו בזמנו שלו נהגו נשים נשואות בנות החברה הטובה להתחפש לזונות ולמכור את גופן בפרוטות, למען העונג שבדבר. היתה בהן גם גברת אחת שהתגאתה כי הסנדלר שלה זיהה אותה, אחרי ששכבו, על פי נעליה. פורנוגרפיה היא לא רק שאלה של גיאוגרפיה אלא גם של היסטוריה, כידוע.נחמד לקרוא גם את גערתה המדויקת של גולדברג בעניין פרשנות היתר לשירה: "אֶת היצירה צריך לקרוא ולקבל כמו שהיא, בלי פירושים ופירושי פירושים, כי הרי זוהי הצורה הטובה ביותר שמצא המשורר להבעת רעיונו, ולמה לנו להשתמש ברעה ממנה?"
ונמצא כאן גם מיני לעג רענן, למשל, כשהיא יושבת בקפה בפריז ומקשיבה לשולחן הסמוך: "עוד מעט ידברו על מרסל פרוסט, סטפן גיאורגה וג'יימס ג'ויס, שלא קראו אותם, ומישהו יתחיל לנאום בהתפעלות על 'המסע לסוף הלילה' לסלין – זוהי האופנה האחרונה בסתיו זה, המצנפת החדשה למוחות האינטליגנציה". והאופנה האחרונה ההיא נותרה איכשהו אופנתית בחוגיה. יש דברים שלא מתיישנים.
לפנייה לכתב/ת 
