גלגל המזל

"זודיאק", סרטו החדש של דייוויד פינצ'ר, נראה כמו סרט בלשי, נשמע כמו סרט אימה, אבל מתנהג כמו סרט איכות מהורהר וקיומי בו המציאות נראית הזויה וחסרת היגיון

איזה כיף, איזו שמחה, כמה נעים להתחיל מדור עם בשורה: דייוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאים הענקיים ביותר שפועלים כרגע בעולם. זה לא סקופ, זה רק אישוש למה שכבר הרגשתי לפני שנים, ושמחתי לגלות שלא רק שהתובנה הזאת בתוקף, היא אף גדלה. פינצ'ר, שהיה אחד מבמאי הקליפים והפרסומות הגדולים ביותר של שנות השמונים והתשעים, האיש שגילה וטיפח דור שלם ומופלא של במאי פרסומות שהפכו לקולנוענים מופלאים (כמו ספייק ג'ונז ומארק רומאנק), כבר קיבל את מכסת התהילה שלו כשיצר את "שבעה חטאים" ואת "מועדון קרב" (ואני גם מחסידי "הנוסע השמיני 3", סרטו הראשון כבמאי שלא רבים מחבבים). "מועדון קרב", למשל, היה אחד הסרטים הגדולים והחשובים של שנות התשעים. אבל הוא יצא ב־1999.

מאז ביים פינצ'ר רק את "החדר" המאכזב, ובעיקר היה עסוק בלהתכסח עם אולפנים ולהתברבר בחיפוש אחר הפרויקט הבא שלו, כשמיזמים בראשותו מוכרזים ואז קורסים. גם כשסוף סוף הוא יצא לדרך עם "זודיאק", מה שהגיע לתקשורת היה ברדק גדול: חריגות מהתקציב, מלחמות עם האולפן על האורך והטון, וקרבות איומים עם השחקנים הראשיים, ג'ייק ג'ילנהול ומארק רופאלו, שטענו שפינצ'ר הוא אגו־מניאק מטורף, חולה נפש, פסיכופט, שרודה בהם, מענה אותם ומכריח אותם לבצע מאה טייקים לכל שוט (פינצ'ר בתגובה: הם מגזימים, היו רק 70 טייקים). כל זה בהחלט הדאיג: שמונה שנים מאז "מועדון קרב" המופתי, וכל מה שיש לנו מפינצ'ר זה סרט בינוני אחד וכותרות לא מחמיאות? ואז הגיע "זודיאק", אולי הפילם נואר הטוב ביותר שיצא מהוליווד מאז "צ'יינטאון".

מי פה האגו־מניאק? "זודיאק"

"זודיאק" מבוסס על סיפור אמיתי: פרשה שהטרידה את אזור סן פרנסיסקו מסוף שנות השישים עד תחילת שנות השמונים כשרוצח סדרתי, שמעולם לא נתפס, הטיל אימה על העיר אחת לכמה שנים, תוך שהוא שולח כתבי חידה מקודדים ומאיימים למשטרה ולעיתונים, בהם הוא מתרברב על רציחותיו ומבטיח עוד. סרטו של פינצ'ר נמשך שעתיים וחצי (אלא שלהבדיל מ"ספיידרמן 3", כאן לא תנקרו בסצינות הסיום אלא רק תבקשו עוד ועוד) ועוקב בדקדקנות מסורה אחר הניסיון לצוד את הרוצח.

לכל אחת מהדמויות המרכזיות יש טכניקה משלו לנסות לפענח את התעלומה - האחד עושה את זה ברהבתנות, מנסה לרכוב על גל הפרסום של הרוצח, השני עושה את זה בשיטתיות בלשית, השלישי מנסה לפצח את התעלומה כמו חידת היגיון, תשבץ ענק שבו פתרון להגדרה אחת עוזר לפענח הגדרה אחרת. ופינצ'ר, בתור הבמאי, עוקב אחריהם. נותן לכל אחד מהם את הסגנון שלו. סרטו, במידה מסוימת, הופך גם הוא לכתב חידה, לקוד מוצפן שיש לעקוב אחרי החוקיות הפנימית שלו ולפענח אותו. הנה מפתח אחד, למשל: של מי נקודת התצפית של הסרט? האם הצופים באולם יודעים באיזשהו שלב משהו שאחד מהגיבורים לא יודע? אבל החידה הכי גדולה נותרת פתוחה עד הסוף, ואף אחרי: האם זהו תשבץ שבכלל ניתן לפתור?

"זודיאק" - כך אני רואה אותו - הוא במידה רבה מעין חלק שלישי בטרילוגיה שהתחילה עם "שבעה חטאים" והמשיכה עם "מועדון קרב". אפשר גם לשלב פנימה איכשהו את "המשחק", הנושא בחובו כמה אלמנטים תמאטיים דומים. כולם סרטים בהם הגיבור רודף באובססיביות אחרי משהו שגורם לו להתפורר לחלוטין מבחינה נפשית, להקריב הכל.

כמו עם "שבעה חטאים" גם כאן יש מצוד אחר רוצח סדרתי, מצוד בו הקורבנות המרכזיים - המשלמים על כפייתיותם בשפיותם - הם אלה שמנסים לצוד אותו. כמו "מועדון קרב" גם בסרט הזה יש מעין קו קיפול סימטרי, שגורם לך להתחיל להרהר על ולערער את תפיסת המציאות של הדמויות. וכאן מגיע האלמנט בקולנוע של פינצ'ר שהכי מלהיב אותי: האופן בו הוא מתייחס לקולנוע עצמו בסרטיו.

תרבות הפופ, התקשורת, הקולנוע, כל מדיום להפצת רעיונות ודימויים באופן המוני, תמיד נוכח בסרטיו של פינצ'ר. עולמו מתחלק לשניים: כדי ליצור אמנות צריך להיות מופרע, מוטרד, רעוע, ללא יכולת אבחנה מדויקת לגבי הפער בין בדיון ומציאות. ומן העבר השני נמצאים הצרכנים, שמרגע שרעיונות אלה נספגים בהם, הם נדבקים באותה פסיכוזה. וכך היה הרוצח הסדרתי ב"שבעה חטאים" בעצם אמן קונספטואלי על פי תפיסתו, וכך היתה דמותו של בראד פיט ב"מועדון קרב" פרי דמיונו של גיבור שראה יותר מדי סרטים, קרא יותר מדי קטלוגים ועיכל יותר מדי פרסומות, עד שנפשו בקעה מבפנים.

הקולנוע הוא גם גיבור המשנה ב"זודיאק". מארק רופאלו מגלם בסרט את דמותו של בלש המשטרה דייוויד טוסקי. סטיב מקווין, אנחנו למדים, הושפע ממנו בבניית דמותו ל"בוליט". כשאחת הדמויות אומרת בהשתאות "וואו, הוא רוכס את חגורת האקדח כמו סטיב מקווין", ממהרים לתקן אותו: זה ההפך. מקווין מחקה אותו. ואין לכם דבר יותר קול מזה בתבל, אליבא ד'1969.

שלוש שנים אחר כך הגלגל מתהפך. הבלש טוסקי הוא ברנש חריף, אבל עובד לפי הספר. הוא בטוח שהוא יודע מי הרוצח, אבל אין לו מספיק ראיות כדי לעצור אותו. וכך, בהשראת חוסר האונים הזה, נולדת דמות קולנועית נוספת: הארי קלהאן, השוטר שגילם קלינט איסטווד ב"הארי המזוהם". גם הארי הוא שוטר במשטרת סן פרנסיסקו, גם הוא בעקבותיו של רוצח סדרתי המזכיר את הזודיאק, אלא שהוא לא זקוק לצווי מעצר ולאיסוף ראיות: הוא פשוט יורה בו. פינצ'ר, לפיכך, יוצר סרט ז'אנר שהוא במובהק אנטי־ז'אנרי: הוא מדקדק במקומות מהם סרטים נרתעים, ממהמורות המציאות שבולמות עלילות, הוא יוצר סרט ללא מוצא.

ללא סרט

דייוויד פינצ'ר (בתמונה) רצה ליצור את הסרט ההוליוודי הראשון שיהיה לחלוטין נטול פילם או כל חומר גלם פיזי. הוא צילם במצלמת וידאו היי דפינישן והמידע נשמר על הארד דיסק, ישירות למחשב. אומנם "זודיאק" אינו הסרט הראשון שמנסה להיות "סרט נטול פילם", אבל זהו הסרט העלילתי, הערוך, האמריקאי הראשון שנועץ את הדגל וטוען את מה שהתעשייה כבר יודעת אבל חוששת ממנו: הקולנוע חי, הפילם מת.

ארץ חדשה

"המסע אל החלום" הוא סרט מסוגנן ויפה תואר, אבל גם מונוטוני למדי, שמזכיר בעיקר את "קדמה" של עמוס גיתאי

"המסע אל החלום" הוא סרט מפתיע למדי. השם, הכרזה, הליהוק - התחושה מבחוץ היא של מלודרמת מהגרים רומנטית וקורעת לב, מין "האפר של אנג'לה" איטלקי. בפועל, חוץ מהעניין עם המהגרים, זה אפילו לא קרוב. סרטו האחרון של עמנואלה קריאלזי ("רספירו"), אחד היוצרים הצעירים הכי מסקרנים כרגע באיטליה, הוא מפגן מסוגנן מאוד ותיאטרלי למדי המציג את חוויית ההגירה, העקירה וכור ההיתוך באמצעים סמליים. מדובר במיצג גיאומטרי יותר מאשר בדרמה מעוררת הזדהות. מבחינה אווירתית ההישג כאן מרשים, מבחינות אחרות קצת פחות.

סרט בעל מבנה אופראי. "המסע אל החלום"

הסרט, בעל המבנה האופראי, מחולק למערכות כמעט שוות באורכן. תחילה בסיציליה, שם משפחה ענייה בכפר נידח מתלבטת האם לעקור ממולדתה ולהגר לאמריקה. ואז המסע הארוך על ספינת המעפילים המקרטעת, בסיפונים התחתונים בהם מאופסנים בצפיפות כל העניים. לאחר מכן ההגעה לאליס איילנד, האי הסמוך לפסל החירות בו הוקם בתחילת המאה העשרים בסיס המיון והקליטה של אמריקה. וכאן מתחילה מסכת חדשה, המתפרקת אף היא לתת־מערכות נוספות: מבחנים, בדיקות, ביורוקרטיה, נישואין.

קריאלזי מתאר את החוויות והפרוצדורות בדקדקנות מרשימה, עוקב במבט מיקרוסקופי אחרי תהליך המיון שעוברים המהגרים, כשפקידי ההגירה מנסים - למה לייפות - לבצע סלקציה ולהתיר כניסה לארצות הברית רק לבריאים, הצעירים והמשכילים, ולהשאיר את הקשישים והחולים בחוץ. ברור שכל מי שתפיסת עולמו מיושנת, עממית, נתפס אצל הפקידים כרפה שכל ולא מתאים להיות חלק מהאומה המתפתחת. באופן אירוני תהליך המיון הזה, שמנסה ליישם את הדרוויניזם למציאות דמוגרפית, זוכה לכינוי "מודרני" בסרט, בשעה שכיום נקבל אותו כ"מתנשא".

אנייס גודאר, הצלמת הקבועה של קלייר דניס, אוחזת במצלמה בסרט הזה, והתוצאה מעורבת: מחד, כל פריים מסותת, מסוגנן, מעוצב; מאידך, יש בצילום חספוס ריאליסטי, נוקב, חושפני. וכזה הוא הסרט, מעט מתסכל בפיצולו, מרשים, אבל גם מנוכר; נוגע ללב, אבל גם מרוחק. תהליך ההגירה והקליטה, התקווה והתסכול, והאופן בו הסרט נע בין הסמלי לריאליסטי הזכירו לי את השליש הראשון של "קדמה", סרט ההעפלה הבעייתי של עמוס גיתאי, שגם הוא ניסה לבטא את הפער האירוני בין התום האידיאולוגי של תחילת המאה ובין תפיסת העולם העכשווית, שמגלה פחות סובלנות למצב בו אוכלוסייה אחת בולעת לתוכה אוכלוסייה אחרת. כור ההיתוך הוא מושג רומנטי מפעם. כיום כבר ידועות הכוויות שהותיר אחריו. 

מוכר לי

לאיש עם הפנים הארוכות, המצח הגבוה ועיני ההאש־פאפי העצובות קוראים וינסנט סקיאבלי. ודאי ראיתם אותו באחד הסרטים של מילוש פורמן, שהוא כיכב כמעט בכולם, ובלט במיוחד ב"התפשטות" וב"קן הקוקייה". אני חיבבתי אותו במיוחד בתפקיד קטן אך חשוב ב"רוח רפאים", בתור הרוח ברכבת התחתית שמלמד את פטריק סווייזי איך להיות רוח רפאים. סקביאלי, יליד ניו יורק, בן למשפחת איטלקית, נסע לסיציליה לצילומי "המסע אל החלום" בסוף 2005, ושם הוא מת מסרטן ריאות, לפני שחלקים גדולים מהסצינות שלו הספיקו להיות מצולמים. 

• את מלוא המדור של יאיר רוה תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " הירוק