אל תשליכני, מחזרני

בבית הספר היסודי שבו למדתי עיטרו את קיר הכיתה אימרות נאות של חז"ל. בין ליקוטי תורה לדברי חוכמה, היתה גם כתובת נוספת שמשכה את תשומת ליבי, והורתה: "הזבל לסל - וחסל!". תענוג. כמה קל להיפטר מדברים חסרי משמעות בהנפת יד, ולחשוב שייעלמו כלא היו.

כעבור שנים העמידו אותי על טעותי. הזבל לא מתחסל, אלא מתרבה מיום ליום, כמו הרבה דברים רעים בעולמנו. שמורות הזבל, שאנחנו מתעקשים לגדל, מכילות גזים רעילים הגורמים להחרבת שדות ומקורות מים. בבואנו לרכוש מזון וחומרים נלווים לביתנו, אנחנו למעשה קונים מראש כמות נכבדת של מיכלי מזון ושקיות תכולה, העתידים להיזרק ללא שימוש חוזר.

יש בכך אבסורד רב, אך על פי החוק, מותר לנו להשליך כל מה שנרצה. לא אכפת לנו מה יעד האשפה ומיהם השוכנים בקרבת המזבלות, הגורמות למחלות ולמטרדי ריח. כל עוד ביתנו נקי מפסולת, אין אנו חשים אשמה או רגשות אשפה. בעת האחרונה עולים ומתרבים ניצנים של שינוי במדינות אירופה ובארה"ב. שם כבר החלו ליישם חוקים המגבילים את ייצור האשפה הביתית. על אשפה רבה מדי האזרח ייקנס. מי שלא ישליך חומרים למיחזור כגון זכוכית ופלסטיק - ישלם מכיסו. כך מחנכים שם, ואילו אצלנו - זורקים לסל ומחסלים עניין.

מהי "רקבובית"?

עד שנגלה באיחור את ההיגיון, יש משהו שביכולתנו לעשות. חיפוש בחוכמה היהודית מעלה הצעת מיחזור לאשפה הביתית: "השדה הזו, כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה פירות" נאמ בבראשית רבה ע"ב. היהודים בימי המשנה והתלמוד, בניגוד ליהודי הדור שלנו, היו בקיאים בעבודת האדמה וידעו כי אין להשליך אשפת מזון אלא להניחה בערימות הנקראות "רקבובית", יעני "קומפוסט" בשפה המודרנית.

הם היו מערבבים שיירי מזון, קש תבן וגפת (פסולת הזיתים לאחר כבישת השמן), יחד עם גללי הצאן, הבקר והסוסים. יחס נכון של מרכיבים לחים ויבשים היה גורם לחום רב המבעבע בלב הערימה, ובחום שכזה יכלו היהודים להטמין סיר של חמין לכבוד יום השבת כדי שיתבשל בחום טבעי. מספר חודשים אחר כך, ערימת הזבל, שכמעט הושלכה ביגון שאולה, עומדת בשיא תפארתה והיא מזון אורגני עשיר לאדמה. אכן גדולה היא הבריאה, המסוגלת להפוך אשפה בזויה לחומר טבעי עשיר בחיים. וכמו הרקבובית של אז - כך הקומפוסט של היום.

ומאז שגילינו במשפחתנו את התגלית המפתיעה, חיינו השתנו. לא עוד שקיות אשפה כבדות ונוטפות, אין ריחות רעים מתוך פח האשפה ובעיקר - היבול בגינה משובח והעצים מלבלבים מכל טוב. וגם עבור אנשי העיר כבר נמצא הפיתרון: "קומפוסטר" - פח גדול המיועד לאשפת מזון. משאיות הזבל מפנות את פחי הקומפוסט לאתרי מיחזור מיוחדים ושם הופכים את האשפה לזבל מחייה ומצמיח. זה לא קיים אצלנו חלילה, אלא במקומות אחרים באירופה.

תרבות של בזבזנות

נשאלת השאלה: אם היהדות ידעה כבר בדורות הקודמים דבר או שניים על מיחזור אשפה - מדוע אנו לא מיישמים את הידע אצלנו? גם כאן התשובה ברורה. אנחנו מתחקים אחר עמי הארצות. הם אלה שימצאו תשובות שאבותינו העלו עוד מימים ימימה. וכל זאת, משום שאנחנו שבויים בתרבות זרה של בזבזנות כרונית.

היהודי המודרני יקיים קידוש רבתי בשבת ולאחר שעה קלה יעטר את חזית בית הכנסת בשקיות ענק תפוחות המכילות מוצרי פלסטיק חד-פעמיים שגורלן הוא חיים רב עולמיים. אם נפסיק לחשוב על טובתנו בלבד ונצא להביט למה הפכנו את עולמו הטבעי של הקב"ה - לא נאמין למעשי ידינו.

זו הזדמנות גדולה של היהדות לחזור ולשמור על מעשי הבריאה, לפני שהגויים יקדימו אותנו ויתקנו עבורנו פסק הלכה סביבתי. 

עוד בכיפה ירוקה:

• חזון היהודי הצמחוני
• על יהודים, כלבים ומה שביניהם
• העבדים החדשים
• בעלי חיים, משתתף בצערכם
• במקום לזעוק "שבעס", תילחמו למען האוויר
• צבע מאכל E-171 זה כשר?!